אבנר ינאי הואשם כי חברתו לא הגישה דוחות מע"מ במועד, וכי מסרה ידיעה לא נכונה ללא הסבר סביר. ינאי הודה בעובדות שיוחסו לו והורשע בבית משפט השלום, למרות שטען כי סמך באופן מוחלט על פעולותיו של רואה חשבון אשר פעל מטעמו וערך את הדוחות. בגין הרשעה זו, נגזרו לו שנתיים מאסר ושנה מאסר על-תנאי.
ינאי ערער לבית המשפט המחוזי שדחה את הערעור על העובדות, אבל הסכים לקצר את עונשו בשישה חודשים. ינאי לא התרצה וערער לבית המשפט העליון שדחה את הבקשה על הסף. אבל ינאי, שלא אמר נואש, החליט כבר יום אחרי להגיש בקשה למשפט חוזר. בית המשפט העליון (יום א', 3.12.06) דחה בקשה זו, ונזף בו על חוצפתו. לדברי השופט אדמונד לוי משפט חוזר איננו רשות לערעור נוסף.
בשנת 2002 הגישה המדינה כתב אישום לבימ"ש השלום בקריות כנגד ינאי וכנגד החברה שניהל - "א.ג.פ. עבודות חשמל בע"מ". בכתב האישום נטען שהחברה נרשמה במס ערך מוסף כעוסק מורשה, וכי הנאשמים לא עשו את המוטל עליהם להגשת חמישה דוחות תקופתיים, למרות שהיו מודעים לכך שהיו חייבים להגישם, וכי מסרו ידיעה שאינה נכונה, בכך שדיווחו בדוחות על חלק מן העסקות בלבד, ולא על העסקות שביצעו בפועל והוצאו לגביהן חשבוניות מס. גובה העסקות המדוברות עומד כמעט על סכום של 2.6 מיליון שקלים, בעוד החברה דיווחה על הכנסות בגובה 700 אלף שקלים, ועקב כך לא שולם מע"מ שערכו הנומינלי מעל 300,000 שקלים. החברה שילמה לרשויות 15 אלף שקלים בסך-הכל.
בבית משפט השלום הודה ינאי בעובדות כתב האישום, והורשע בהתאם. בהחלטתו אזכר בית משפט השלום הרשעות קודמת של ינאי בגין אי-הגשת דוחות תקופתיים ועבירות של מסירת ידיעה לא נכונה ללא הסבר סביר. בית המשפט ראה בחומרה שהמערער המשיך שלא לדווח בשם החברה בע"מ, ואת טענותיו של ינאי כי סמך על רואה החשבון שלו בעיניים עצומות דחה מכל וכל. הוחלט להעניש את ינאי במאסר בפועל, וזאת עקב המצב הכלכלי הקשה שלו ושל החברה בבעלותו, שפשטה את הרגל. על ינאי הוטל מאסר לתקופה של שנתיים, וכן הופעל במצטבר המאסר המותנה בן 3 חודשים וכן מאסר מותנה של שנה אחת לתקופה של שלוש שנים.
ינאי ערער לבית המשפט המחוזי בחיפה על חומרת העונש וניסה לשכנע את בית המשפט בקיומן של ראיות שיאפשרו לו לחזור בו מהודאתו. הוא טען כי גילה עובדות חדשות, לפיהן התברר לו שיועץ המס לא רק שלא הגיש דוחות כספיים, אלא נמנע מלהגיש דוחות מתקנים להחזרי מס בגין עסקות שלא יצאו לפועל או שבוטלו. אולם שופטי בית המשפט המחוזי לא שוכנעו, ובפסק דין מפי הנשיא ברלינר, הוחלט כי ינאי העלים עין מהדוחות ופעל בחוסר תום לב, בצורה שאינה מתקבלת על הדעת. הערעור נדחה חלקית, שכן בית המשפט הסכים להפחית את עונש המאסר בשישה חודשים.
ינאי התקשה לקבל את גזר הדין וביקש רשות ערעור לבית המשפט העליון, אשר נדחתה על הסף. כיממה בלבד אחרי החלטה זו הגיש ינאי בקשה לעריכת משפט חוזר, בטענה שבית המשפט המחוזי התעלם מראיות שעשויות לשנות את תוצאת משפטו. בית המשפט דחה גם בקשה זו, בהחלטה מפי השופט אדמונד לוי.
בפסק דינו כתב השופט כי באיזון שבין הצורך להבטיח מנגנון דיוני שיאפשר תיקון טעות לבין סופיות הדין, אין פירוש הדבר כי משפט חוזר הינו ערעור נוסף. השופט לא השתכנע כי נגרם לינאי עיוות דין, וכי הראיות החדשות להן הוא טוען הינן טענות "ערעוריות" מובהקות.
השופט נזף בינאי וציין כי היו לו שישה חודשים לחזור בו מהודאתו, אולם הוא הסתפק בבקשה כי לא ייגזר לו מאסר ממש, תוך הבטחה כי החוב לשלטונות מע"מ יסולק בהקדם. רק לאחר שנגזר עליו עונשו, "הוא החל לתור אחר מוצא להיחלץ מהמלכודת אליה נקלע." לדברי השופט המשפט אינו עניין להימורים, שכן "נאשם המאמין באמת ובתמים בחפותו, עליו להרהר היטב בקו ההגנה בו בחר, ולהביא בפני בית המשפט את כל הראיות שהוא סבור כי עשויות הן להוכיח את צדקתו".
