למרות הקטיושות שנחתו ברוב אזורי הצפון במהלך מלחמת לבנון השנייה, נמצא כי בני נוער מתבגרים באזור שדרות סבלו יותר מסימפטומים פיזיולוגיים של לחץ, מאשר בני נוער בצפון. כך עולה (יום ד', 27.12.06) ממחקר שנערך באוניברסיטת בן-גוריון.
המחקר נערך בתקופת המלחמה (אוגוסט 2006) בקרב בני נוער מתבגרים שסבלו מהתקפות טילים בשתי החזיתות. המחקר כלל קבוצה של 303 מתבגרים מהצפון, כאשר כ-70 מבני הנוער היו מיישובים ערבים שהיו נתונים תחת הפגזת טילים. והמדגם השני כלל 114 מתבגרים, תושבי שדרות וקיבוצים בנגב המערבי, החשופים לירי קסאמים מזה 6 שנים.
ממצאי המחקר העלו, כי באזור הצפון, בו היו המתבגרים נתונים במצב לחץ אקוטי פתאומי וחריף, היו תגובות חרדת המצב גבוהות יותר מבני נוער המתגוררים בדרום (ממוצע של 2.46 בצפון לעומת 2.26 בדרום).
לעומת זאת, הסימפטומים הפסיכו-פיסיולוגיים של מצוקה היו, כאמור, גבוהים יותר בקרב בני הנוער בדרום (2.08 בדרום לעומת 1.9 בצפון).
מהנתונים עולה, כי כ-85% מהמתבגרים ענו כי חלק מזמן המלחמה בילו מחוץ לבית.
הבנות חרדות יותר מהבנים
על-פי נתוני המחקר, הבנות דיווחו על חרדה גבוהה יותר מהבנים (החוקרות מסבירות ממצא זה: "לבנות יש כנראה 'רשות' לדווח על רמות חרדה גבוהות יותר").
כמו-כן, בצפון נמצאו הבדלים מובהקים בין צעירים בני קיבוץ לעומת תושבי ערים - בני הקיבוץ דיווחו על פחות חרדה ופחות סימפטומים. לעומת זאת, בדרום בני שדרות והקיבוצים היו דומים בביטויי החרדה המצבית. הסימפטומים הפיסיולוגיים בקרב ילדי שדרות היו גבוהים יותר מאלו של הקיבוץ.
בנוסף לכך, נמצאו הבדלים בין הגילאים למצבם הנפשי: בני הנוער הבוגרים יותר בצפון (גילאי 16-19) גילו חרדת מצב גבוהה יותר.
מממצאי המחקר עולה, כי בצפון היתה השפעה נמוכה לגורמים האישיים והמשפחתיים (10%-20%). כלומר, במצב של לחץ אקוטי, משאבי החוסן של בני הנוער לא השפיעו ולא מיתנו את התגובה הרגשית כלפיו.
כמו-כן, נמצא כי עוצמת התגובות הושפעה בעיקר מאפיוני המצב עצמו. רמת החשיפה של בני הנוער להתקפת הטילים או זמן השהות במקלט, הגבירו את תגובות החרדה והסימפטומים. לעומת זאת, דווקא ההישארות בבית ואי עזיבתו, הפחיתו את רמת החרדה של בני הנוער בצפון.
