כאשר יצאתי מבית הקולנוע בו צפיתי בסרט "קלינר", בחנתי את האנשים סביבי. כמו שחשדתי, כולם היו לבושים בסוודרים ומעילים, מה שגרם לי להניח שצדקתי, עכשיו חורף. מה שלא היה לי ברור זה - איך יכול להיות שהרגע ראיתי קומדיית קיץ דבילית וטיפוסית.
ג'ייק רוג'רס (
סדריק הבדרן, "המספרה 1 ו-2"), מתעורר בבית מלון ולא זוכר דבר. לצידו נמצאים גופה של סוכן FBI, ומזוודה המכילה 250,000 דולר. ג'ייק המבוהל פוגש ביציאה מהמלון את דיאן (
ניקולט שרידן, הביץ' מ"עקרות בית נואשות"), בלונדינית מפתה שטוענת שהיא אשתו. הוא מגיע לביתו המפואר, אבל חושד שמשהו אינו כשורה. אז, מתחיל ג'ייק במסע להשבת זיכרונו האבוד, ולא יודע במי לבטוח. בג'ינה (לוסי לו, הביץ' מ"אלי מקביל") המלצרית שאומרת לו שהיא חברתו, בעובדי ניקיון שמספרים כי הוא אחד מהם, או אולי בפלאשבקים של עצמו, בהם הוא סוכן מיוחד. דבר אחד בטוח: ה-FBI בעקבותיו, וג'ייק חייב להיזכר מיהו, מהו, ומה זה השבב הנחשק ההוא שכולם מדברים עליו.
מבחינה עקרונית, אין לי שום בעיה לצפות בקומדיות מהזן המטופש. אם הן עשויות טוב, אני אפילו מצליח להביא את עצמי למצב בו אני יכול ממש ליהנות מהן. אבל הסרט הזה כל כך רע, עד ש"
אני, אתה והוא" נראה לי פתאום כמו יצירת מופת מודרנית.
סדריק הבדרן (הערות בקשר לשמו נא להפנות להוריו), הוא טיפוס שאני מתקשה להבין. מצד אחד הוא בטוח שהוא אדי מרפי. מצד שני, הוא ראה יותר מדי סרטים של ג'ים קארי. ומאף צד - הוא לא מצחיק אותי. למעשה, הוא כל כך משתדל שזה מביך. אך לא ברמה כזו שגורמת לצחוק ממבוכה, מה שתיסכל אותי אף יותר.
הבימוי של לס מייפילד ("הפרופסור המפוזר") חובבני ומכלים. אני יכול לחשוב על 27 מיליון דרכים, כולן בדולרים, לשימוש טוב ויעיל יותר בתקציב שאותו קיבל. אגב, הופתעתי מעט כאשר הבמאי בחר להחסיר מרשימת הקרדיטים את ה"בום". אחרי הכל, אותו מיקרופון עילי, מככב כמעט בכל סצינה המצולמת בתוך מבנה.
התסריט מגוחך, ומאולתר כמו פרק של "של מי השורה הזאת". הבדיחות משומשות יותר מהחולצה השחורה של יאיד לפיד, והתוצאה הכללית כל כך לא מצחיקה, עד שהתסריטאים יכולים להשתלב בקלות בצוות של "ארץ נהדרת", או לעבוד בתור כותבים של צביקה הדר. אני מוכרח לציין שהיה רגע מסויים שדווקא כן גיחכתי קלות. קצת אחרי שהסרט הסתיים, היו פספוסים.
הנשים בסרט, לוסי לו וניקולט שרידן, ממש לא מוסיפות לעצמן כבוד. על שרידן, הבלונדה החטובה, לא חבל לי במיוחד, אבל אני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי לפנות בקריאה נרגשת ל
לוסי לו: לוסי אהובתי היקרה. את יודעת שליבי שייך לך עוד מהופעת האורח ההיא ב"הרקולס". אני מבין שאת חייבת להתפרנס ולכן את לא מסרבת לקומדיות מטופשות, אבל את חייבת לשים לעצמך גבולות. רציתי להזכיר לך איזה מדהימה את יכולה להיות, בסרטים כמו "שיקאגו", "להרוג את ביל" ו"להרוג את המזל". אני דורש פיצויים, אולם עלול להסתפק גם ב"
Rise", מותחן האימה שלך שייצא במהלך שנת 2007.
ובאשר ל"קלינר", הוא לבטח יבלוט בשנה הבאה כאחד המועמדים המובילים בטקס פרסי ה"ראזי" (הידוע בישראל כ"פטל הזהב"). אולי יש אנשים שאוהבים את ההומור שלהם לא מצחיק, אבל אני כנראה שמרן בנושא הזה.
