לפעמים נדמה כי מרוב תוכניות ריאליטי המציגות מציאות וירטואלית מתוסרטת היטב, המתרחשת ביקום מקביל רוחש וילות מהודרות ואנשים מעוצבים, המציאות עצמה, זו האפורה והיומיומית, מאבדת רייטינג. בתרבות שכזו, שאינה מתביישת להכריז על מוצרים טלוויזיוניים בוהקים כעל ריאליטי, שם המרמז על ממד תיעודי, שכבות חברתיות שלמות אינן מוצאות את המקבילה הטלוויזיונית שלהן.
במסגרת התערוכה הקבוצתית "
ריאליטי", שנפתחה השבוע, גלריית מיוחס מציגה עבודות של כ-70 אמנים ישראלים וכן נוער ומתנדבים מעמותת עלם. אוצרת התערוכה, מעין שלף, מעוניינת לשלב בין יצירות של אמנים, שחלקם אף עוסק בעולם הפרסום, הדנות בפערים שבין המציאויות השונות, לבין נקודת מבטם של בני נוער על המציאות כפי שהם חווים אותה, הכוללת מצבי סיכון ומצוקה.
העבודה "בית חלומותיי" של דרור קרטה, אחד האמנים המציגים בתערוכה, עוסקת במציאות כפולת פנים; קרטה מציג פיסת קרטון שבתפקידה הקודם הייתה חלק מקופסא המכילה בית בובות. בצד אחד צבועה פיסת הקרטון בוורוד ומכילה תמונה של הצעצוע בידיה של ילדה מחייכת. בצד השני חתיכת הקרטון הופכת למצע כתיבה של חסר בית, המכריז על יומה השלישי של שביתת רעב בשל העדרו של פתרון דיור עבורו. בית חלומותיי בראייתה של אותה ילדה ברת מזל הינו הצעצוע הנחשק שניתן לה בוודאי כמתנה. עבור חסר הבית שובת הרעב הופך הבית הפיזי לחלום.
קרטה מנגיד בין החלומות השונים של הילדה וחסר הבית על-ידי שימוש כפול באותה קופסת קרטון. הקופסא, שניזרקה לפח האשפה לאחר שבית החלומות לבובות הוצא מתוכה, משמשת ככלי למחאתו של שובת הרעב מחוסר הדיור. המציאות, כפי שהוא מוצגת על עטיפתו המתקתקה של המוצר, מורכבת מהגשמתם של חלומות ורודים. לעומת זאת, חסר הבית מחייב אותנו להביט בצידה האחר, הזוהר פחות של חתיכת הקרטון, ההופכת, אם תרצו, לצידה האחר של המציאות.
בקיצור: "ריאליטי", גלריה מיוחס בת"א, משישי
