איך מסבירים שואה לילדים

אין דרך טובה להסביר מה קרה בשואה מהסיבה הפשוטה: השואה היא הרע המוחלט. לפני הביקור במוזיאון יד לילד בקיבוץ לוחמי הגטאות, אני מנסה להביא בפני הבנות לפחות את העובדות (שגם אותן אני מסננת): "ואז היטלר ציווה להשמיד את היהודים". עפרי בת השבע מיד קופצת ומשווה להמן הרשע. "זה נכון", אני אומרת, "רק שזה קרה לא מזמן, כשסבתא היתה קטנה". הניסיון הזה לעשות קישור לחייה מחריד אותי כי בבת אחת הוא מסמן לה את איום ההיתכנות של הזוועה. אבל אין ברירה, הרי עלינו כהורים וכבני אדם לזרוע כבר עכשיו את זרעי ההנחלה לדורות הבאים.

המוזיאון, הממוקם בקיבוץ לוחמי הגטאות, רואה שליחות ביצירת "מפגש ראשוני חוויתי עם עולמם של הילדים שחיו בתקופת השואה" והוא עושה זאת דרך הנצחת הילדים היהודים שנרצחו בשואה וגם בחיבור אל סיפורי ילדים ניצולים. בין כתלי המוזיאון מורגשת היטב ההליכה בין חיים ומוות. החלל הראשון במוזיאון מעוצב ככיפה סגורה שרצפתה מתכתית, אפורה וקרה, סמל למציאות הקשה, ובקירותיה טבועים 17 ויטראז'ים צבעוניים המבוססים על ציורי ילדים מגטו טרזין, ובהם פרפרים ופרחים סמל לשאיפה לחופש.

המוזיאון מציג סמלים כאלה שלילדים יהיה קל יותר להתחבר, אומרת לי טלי שנר מנהלת המוזיאון, קל יותר ממה? אני שואלת, וטלי אומרת שילדים מתקשים בדרך כלל להתחבר לסיפור ההיסטורי.

בפתח התערוכה כתוב משפט של ילדה המספרת כי לפני המלחמה היו לה בית, הורים ואחים. כל זה נקטע באחד בספטמבר 1939 כשפרצה מלחמת העולם השניה. בנקודת הזמן הכרונולוגית הזו מתחיל הסיור בתערוכה, המתפרשת על שני מפלסים מעגליים: מהגזירות נגד היהודים, דרך הגירוש לגטאות ועד למחנות הריכוז וההשמדה. הנתיב משחזר באופן החי והחותך ביותר סמטאות צרות, מזוודות נטושות, חומות, בתים וחלונות מבעדם נראים בני אדם וילדים ונשמעים קולות בלתי פוסקים של עדויות (ומטרתם, לפי טלי, לא להשאיר אותך לבד בחוויית המוות, ולתת עדות אופטימית: חלק מהילדים שרדו).

דרך המרחב, החומרים והצבעים, מצליחה התערוכה להעביר את רוח האיום והחרדה. בה בעת, חודר אור טבעי מהחוץ פנימה ומקשר אותנו למציאות העכשווית, הישראלית, זו שניצחה. הסופר והמשורר חיים גורי אמר בביקורו במוזיאון: "המוזיאון בנוי כמידת האדם". ואכן, לאורך הנתיב נפתחים חללים המאפשרים את ויסות החוויה. אחד מהם הוא חלל המוקדש כולו למחנך, ההוגה, הסופר, המחזאי והאיש האוהב והאהוב יאנוש קורצ'אק, או בשמו האמיתי והיהודי: הנריק גולדשמיט. החלל עומד בניגוד גמור לכל מה שקורה מחוצה לו: הקווים עגולים, הצבעים רכים, ציפורים יפהפיות מעופפות והסיפור הוא סיפור האהבה והכבוד שיש לתת לילדים, גם היום.

המעגל נסגר בהשמדתו של קורצ'אק וחניכיו ומחזיר אותנו לתערוכה הממשיכה בירידה אל שאול התחתיות של האנושות - ההשמדה. גם כאן המוצגים סימבולים ולא היסטוריים: כדי לסמל את ההשמדה מוצג מקטע קצר של פסי רכבת, צריפי ברזל מאחורי גדרות וצלליות של אנשים החצויות - מי למוות ומי לחיים. התערוכה ממשיכה עם אלו שנותרו בחיים אל חלל המעוצב שבתחתיתו נר זיכרון ושורותיו של אלתרמן המזמינות "לעמוד יום אחד, יום אחד ויחידי, במקום שעומד בו שנים כמו גדי, ילד קט, אלמוני, יהודי". מכאן אפשר רק לעלות, ולכן יוצאים לאולם מואר ופתוח בו העיסוק בסימבולי הופך לקונקרטי מאוד: על הקירות מוצגות תמונות ילדים שניצלו. ליד כל תמונה קופסה ובה תמונות מהאלבום המשפחתי (כולל זו שהקים בארץ בבגרותו), מפה ובה הארצות בהן נדד ופריטים אותנטיים (מטפחות משי, מעיל ואפילו מזוודה עם קוביות משחק). הורים מוזמנים לשבת עם ילדיהם ליד שולחנות שעליהם הוצבו לוחות שעם ולסדר את 'תערוכת חייו' של ילד אחד. במקום גם אנציקלופדיות ואטלסים לילדים המבקשים מידע נוסף.

לקראת החזרה למציאות, עשו כאן קישור אופטימי מדהים: על שולחן מוצבים סיפורים אישיים של ילדים שניצלו ודף המאפשר לשאול אותם שאלות. אם תמלאו את הדף, המוזיאון ישלח אותו לניצול, והוא ישיב לכם מכתב הביתה. אמא, שואלת אותי עפרי בדרך לאוטו: 'אז הסוף היה טוב, נכון?' למרות שאני עונה לה את התשובה האופטימית המתבקשת, אני נשארת עם סימן השאלה עוד זמן רב.

שורה תחתונה: המוזיאון מדהים ומתאים לילדים מעל גיל 9 ועד בכלל.
שעות פתיחה: א'-ה' 9:00-16:00, שבת 10:00-17:00.
מחירים: סמליים ביותר: 8 שקלים לילד, 10 שקלים למבוגר.
הדרכות: ניתן להזמין הדרכות מראש לקבוצות של 15 אנשים ומעלה. ביום הזיכרון לשואה יתקיימו הדרכות בכל שעה עגולה. טלפון: 04-9958080, 04-9958044.