חוסר יכולתו לשלוט בחיים וההכרח לקבל שינויים הם הנושאים העומדים בלב סרטו של הבמאי הצרפתי הוותיק,
אנדרה טשינה ("אליס ומרטין").
העדים היא דרמה בעלת טון שקט מאוד, הבנויה כמו מחזה בשלוש מערכות. הסרט מצליח לרגש באמצעים קולנועיים פשוטים, כשבמרכזו סיפורם של ארבעה חברים.
השנה היא 1984. מנו (
ג'ון ליברו), הומו צעיר ועליז במיוחד, מגיע לפריז מהפרובינציה. בשיטוטיו הליליים הוא פוגש את אדריאן (
מישל בלאן), רופא מבוגר שמתאהב בו נואשות. חבריו של אדריאן, בני הזוג שרה (
עמנואל ביאר) ומהדי (
סמי בואז'ילה), נמלטים מהעיר לבית בכפר, כיוון שאינם מסוגלים להתמודד עם הטיפול בבנם שזה עתה נולד. אדריאן לוקח את מנו לבלות אתם, והמפגש בין הארבעה מוליד מערכת של קשרים ובגידות.
אי אפשר לפרט מי שוכב עם מי מבלי לחשוף יותר מדי מהעלילה, אבל הסקס הוא המנוע העיקרי של הדמויות בשלב זה של הסרט, המורכב מסצינות מסוגננות ביותר, שלעיתים אף נדמות מלאכותיות מדי. העלילה הרומנטית נעה בין חדרי מיטות מעוצבים לאגמים מלאי קסם. הכל קורה בקלות מדי, וחוסר המאמץ נראה מזוייף.
שרה, סופרת ילדים שנכשלת בניסיונה לכתוב רומן למבוגרים, מלווה את הסרט בוויס-אובר, כמו מספר יודע כל. האפקט הזה, הנפוץ בקולנוע הצרפתי, מעביר תחושה מיושנת ומעיקה מעט. ואולם נראה כי טשינה משתמש באמצעים אלה כדי ליצור מבט אירוני ומרוחק.
אם בתחילה הסרט נשען בעיקר על רומנטיקה מוגזמת, והכאבים של הדמויות נותרים מרומזים, בהמשך האימה לובשת צורה ממשית. הגיבורים נחשפים למגפת האיידס, שב-1984 בקושי היה לה שם, הידע לגביה היה זעום ואיש לא העז לדון בה. אומנם כיום, אחרי סרטים רבים שעסקו בעניין, קשה לחדש, וגם "העדים" לא מאיר זווית לא מוכרת של הנושא. אלא שהיכולת של טשינה גורמת לצופה לחוש מחדש את הרגע המפחיד של גילוי המגפה.
הסרט מעורר הזדהות עם המאמץ הנואש ועם התקווה המועטה להילחם באיידס. הוא מסתיים בסוף טרגי ובלתי נמנע, אך טשינה מצליח לצבוע גם אותו באותה אירוניה מתקתקה-מרירה, והמפגש עם המוות הופך לרגע אופטימי, למרות הכל.
בלאן ("חליפת ערב", "נשיקות צרפתיות"), שיבקר בישראל כאורח פסטיבל הקולנוע הצרפתי, הוא הכוכב האמיתי של הסרט. הוא מגלם בעדינות ובאמינות את הרופא המבוגר, שלכוד בחיפוש הטרגי והאובססיבי אחרי הנעורים. למרות האפרוריות והמסכנות של ההומו המזדקן, בלאן בונה דמות שלרגע לא נראית פתטית, אלא מעוררת כבוד והזדהות. גם שאר השחקנים מרשימים, ובמיוחד בואז'ילה, שמצליח למלא בעניין את דמותו של שוטר חסר הרגש.
השליטה המלאה של טשינה במתרחש על המסך סוחפת בהדרגה את הצופה ומונעת מהסרט לגלוש למלודרמה. טשינה מעדיף להשאיר חומרים עסיסיים בחוץ ולסיים את הסצינה רגע לפני השיא. זהו סרט דחוס, שעלילתו מתקדמת מהר ומצליחה לשלב בין נקודות המבט הסותרות של ארבעת הגיבורים. עם זאת, ישנם רגעים שבהם נראה כי הרעיונות המופשטים והמלל משתלטים על הסיפור.
מי שירצה, יוכל לזהות בחלוקת המערכות לחורף ולקיץ מחווה ל"סיפורי ארבע העונות" של
אריק רוהמר, ונדמה שמי שאוהב את סרטיו צפוי ליהנות גם מהסרט הזה. בסופו של דבר "העדים" הוא יצירה מעניינת, מורכבת ועשויה היטב.
"העדים" (Les Temoins) מוקרן במסגרת פסטיבל "רגעים של קולנוע צרפתי".
