נכי נפש אינם מקבלים את השירותים הנחוצים להם

רק 12,000 נכי נפש (14%-22%), הזכאים לקבל שירותי שיקום, אכן קיבלו את השירותים הנחוצים להחלמתם. זאת ועוד, נכי הנפש שוועדות השיקום אישרו להם תוכניות שיקום, ניצלו רק כמחצית ממסגרות השיקום שאושרו להם. כך עולה מדוח מבקר המדינה.

בינואר 2001 נכנס לתוקפו חוק שיקום נכי נפש בקהילה, התש"ס-2000, אשר נועד לאפשר לחולים שהוחזקו בבתי חולים פסיכיאטריים ללא צורך רפואי של ממש להשתקם בקהילה ולמנוע אשפוזים מיותרים, וכן לאפשר גם לחולים שחיים בקהילה, בהשגחת בני משפחתם או בלי השגחה, להשתקם.

מהדוח עולה, כי למרות שחלפו יותר מחמש שנים מאז הוחל החוק, משרד הבריאות טרם הצליח ליישם אותו כנדרש.

התקציב המופנה לשיקום בקהילה כמעט הוכפל בשנים האחרונות, אך רק נכי נפש מעטים מטופלים במסגרות שיקום. הרפורמה שמשרד הבריאות הכריז עליה בעבר לא מומשה אפוא במלואה, ולכן לחלק מחולי הנפש שאושפזו בעבר שלא לצורך ושוחררו מהאשפוז כדי שיוכלו להשתקם בקהילה, אין פתרון, ובני משפחתם הם הנושאים בנטל הטיפול בהם.

כשאדם זקוק לטיפול נפשי רצוי לטפל בו מהר ככל האפשר כדי למנוע הידרדרות במצבו, לעיתים עד כדי סכנה לחייו. הביקורת העלתה, כי זמן ההמתנה לקבלת טיפול מרפאתי הינו ממושך במקומות רבים, והוא אף יכול לארוך אפילו שלושה חודשים. ילדים ונוער יכולים להמתין שישה ואפילו תשעה חודשים, אף שהדבר עלול להשפיע לרעה על התפתחותם.

למשרד הבריאות אין מידע מפורט על זמן ההמתנה לקבלת טיפול מרפאתי במרפאות השונות, דבר הפוגע ביכולתו להתוות מדיניות בתחום.

באמצע מרס ועד סוף יולי 2006 הפסיק המשרד לשלוח נכי נפש לוועדות השיקום האזוריות. המשרד הסביר, כי התקציב לא אפשר לשקם נכי נפש נוספים, ולכן הורה ממונה השיקום שלא לכנס את ועדות השיקום האזוריות בזמן הזה. ארגונים התומכים בנפגעי נפש התריעו על המצב לפני שר הבריאות, וטענו, בין היתר, שהפסקת הפעילות של הוועדות פוגעת מאוד בעניין ומבטלת הישגים שהושגו בהשקעה ובמאמצים רבים בחמש השנים האחרונות.

עוד עולה, כי מאחר שהעברת האחריות למתן שירותי בריאות הנפש מהמשרד לקופות החולים אורכת זמן רב, נפגע השירות הרפואי שנפגעי הנפש זכאים לקבל. בספטמבר 2006, לאחר שהסתיימה הביקורת, אומנם נחתם הסכם להעברת האחריות לקופות החולים, אך נוכח ההסתייגויות של הקופות מההסכם ונוכח הערכותיהן שהעברת האחריות תארך לפחות שישה חודשים, והשלמת התהליך כולו כשלוש שנים, המשרד חייב לוודא שבתקופת המעבר לא ייפגע הטיפול בנכי הנפש.

כמו-כן, מאחר שהרפורמה המבנית (צמצום המספר של מיטות אשפוז) כרוכה ברפורמה הביטוחית להעברת האחריות בתחום בריאות הנפש לקופות, ומאחר שהצלחת שתיהן תלויה ברפורמה השיקומית, יש להוסיף לפעול לשיפור כל מערך השירותים הניתנים לנפגעי הנפש.

בינואר 2004 הפסיקה קופת חולים לאומית לתת את השירותים המרפאתיים שנהגה לתת עד אז לכ-4,000 מבוטחים נפגעי נפש. הקופה לא תיאמה פעולה זאת עם משרד הבריאות ולא וידאה שהמבוטחים יקבלו טיפול מתאים במקום אחר. משרד הבריאות אומנם אפשר למבוטחים לפנות למרפאות הממשלתיות, אך בכך גדל הנטל על המרפאות הממשלתיות, שחלקן כבר היו עמוסות.

יתר על כן, בעקבות הפסקת מתן השירותים, המשרד לא פעל בנחישות כלפי הקופה, ובספטמבר 2004 אף הסכים להעביר לה 200 מיליוני שקלים במסגרת הסכם הבראה שנחתם עמה, בלי שהתנה זאת בחידוש השירותים. למרות שחלפו כשלוש שנים מאז הפסיקה לאומית לתת שירותים בתחום בריאות הנפש, משרד הבריאות לא נקט סנקציות כלשהן נגדה או נגד מישהו ממנהליה.

המשרד משלם ליזמים המפעילים מסגרות שיקום יותר מ-300 מיליון שקלים בשנה. הממצאים מעידים שהטיפול בדרישות התשלום שלהם אינו נעשה על-פי הליכים תקינים, אין עליו ביקורת נאותה, ויזמים דיווחו דיווחים כוזבים. יש לארגן בדחיפות את כל מערך התשלומים ליזמים ולקבוע הליכי בקרה נאותים שיאפשרו לפקח עליו.

הליקויים שנמצאו בביקורות שעשה משרד הבריאות מוכיחים שיש להגביר את תדירותן ולהוסיף למערך השיקום מנגנוני בקרה ממוחשבים נאותים.