ראובן נסע ללמוד רפואה בארצות-הברית ושמעון הוא קצין-ביטחון שם מזה שנתיים. לוי מצא לו בחורה עשירה והמריא לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ואחותו, שרה, נמצאת אף היא מעבר לאוקיינוס. גם יהודה לא טמן ידו בצלחת, התחתן עם גויה חמודה והמריא לחו"ל. הוא פגש אותה כשבאה לאולפן בקיבוץ, יחד עם אחיה, שגם הוא הספיק לפגוש כאן את רבקה ולקחתה עמו חזרה לארצו. ועיקר שכחנו: גם גד, אחיה של רבקה, כבר המיר את חצר הקיבוץ בנפלאות הדוד סם.
אין זה קטע הומוריסטי וגם לא אגדה. מלבד השמות שהוחלפו - כל מה שנאמר בשורות שלמעלה הוא אמיתי עד כאב. למעשה, אין זה אלא מבחר מקרי מתוך רשימה גדולה הרבה יותר,של בנים וחברים בקיבוץ אחד של "הקיבוץ הארצי" - תנועה שהטיפה תמיד להתיישבות בארץ ושהתפארה בנאמנות ללא סייג למדינה - אשר העתיקו את מקום-מגוריהם לחו"ל, לזמן בלתי מוגדר.
מפתח מלאכותי
פסיכולוג, חבר משק של התנועה הקיבוצית, שביקש להשאר בעילום-שם, סיפר לי על תופעת הירידה של צעירים רבים מבני קיבוצו שעקרו לחו"ל. לדעתו, רוב הקיבוצניקים היורדים יוצאים לחו"ל מסיבות אישיות ולא כלכליות. המאפיין את האוכלוסיה הצעירה בקיבוץ היום הוא, לדבריו, העדר תודעה. מעטים מתוכה - כך הוא אומר - רואים בחיים בארץ, ובקיבוץ בפרט, הגשמת רעיון כלשהו. לכן, רוב היורדים, בני הקיבוץ, אינם מחפשים צידוק אידיאולוגי למעשיהם, ואין להם גם נקיפות-מצפון. לאחר עקירתם לחו"ל מוקדש עיקר תשומת-לבם לביסוסם במקום החדש, ולאו דווקא לדאגה לביתם הקודם.
מהי אותה "תודעה", החסרה ליורדים? קובע הפסיכולוג: "זהו פשוט קשר למקום. אהבת הארץ. מי שיש לו שורשים כאן, אפילו כשהוא יוצא, רוצה ומשתדל לחזור. היציאה לחוץ-לארץ נתפסת על-ידי רבים כמין מפתח (מלאכותי) להבנת הקיום. נוסף לכך, התנאים בארץ נעשו קשים יותר. האימה הפכה ממשית יותר. במשך ההיסטוריה הציונית היו תקופות של עליית המתח בארץ, ובד בבד, של ירידה מוגברת ממנה. אינני רואה הבדל מהותי בין יורד לעוזב אחר, אלא שבעיית הירידה דורשת טיפול יסודי יותר, ובעיקר טיפול בכל שלבי מערכת החינוך, כי זוהי, קודם כל, בעיה של חינוך".
אפשרות לביטוי
ועוד נקודה חשובה מוצא הפסיכולוג: "אותה 'ויה דולורוזה' שעובר העומד לרדת - היא משגה. דווקא חבר, שחי שנים רבות בקיבוץ ותרם לו רבות - זוכה ל'דרך יסורים' קשה יותר לפני צאתו. הדבר נובע ממיעוט הדרכים הפומביות בקיבוץ להביע כאב, ללא כעס. הצטברות של מרירות וכעס פוגעת במשפחות ובאותם יורדים שאיכפת להם, ומקשה על אפשרות של חזרה".
בטווח הארוך יותר - מטעים הפסיכולוג - הבעיה היא, כאמור, בעיקר של חינוך. החינוך צריך להיות בעל אופי יהודי יותר, מוקדש יותר לאהבת הארץ, בצורה הפיזית הפשוטה. בתחום זה, הפעילות בקיבוץ היא דווקא רבה (טיולים, למשל), אך נראה שהיא לא התבצעה בעבר בדרך הנכונה. בשנים האחרונות חלה התקדמות (למשל, בטיולי התנועה, שהפכו לפחות "מסעות" ויותר טיולים), אך היא לא מספקת. דרושה מחשבה מתמדת והשקעת עבודה יומיומית ואינטנסיבית, כדי להגיע לתוצאות.
המישור השני של המחשבה והפעולה לטווח ארוך הוא בתחום ה"שסתומים" לביטוי רגשי; יצירת אפשרות לביטוי הרגש, מבלי לפגוע ומבלי ליצור התמרמרות, כדי למנוע מצב שבו הדרך מן הקיבוץ אל מחוצה לו תהיה דרך חד-סיטרית.
מסכם הפסיכולוג: עד עכשיו לא היתה ההתייחסות לבעיות הירידה ברמה נאותה. היתה נטייה לראות את הייחודי והמייחד כל מקרה ולא את ההכללה. יש בכך הימנעות מהתמודדות, ולמעשה אף התעלמות מהבעיה.
