בית המשפט לתביעות קטנות בבאר-שבע דן בשבוע שעבר בתביעה לא שגרתית. ו' תבעה את בן זוגה לשעבר וביקשה לכפות עליו הסכם פשרה לפיו ישלם לה 20,000 שקל. נוכח גבול סמכותו של בית המשפט הועמדה התביעה על סך של 17,800 שקל. מכתב התביעה עלה שהשניים חיו ביחד במשך שנה וקיימו משק בית משותף. לאחר שהנתבע נקלע לקשיים כלכליים מסרה לו התובעת פנקס המחאות והוא השתמש בו לצרכיו והבטיח שישיב את כספה. לדברי התובעת, הנתבע "פיזר" צ'קים ולא הפקיד כספים בחשבונה. לאחר שנפרדו הגיעו להסכמה בכתב שהוא יפרע את חיוביו כלפיה שהסתכמו בסך של 20,000 שקל.
הנתבע הודה בכתב ההגנה שעשה שימוש בהמחאות ולדבריו, נגד כל משיכה הפקיד כספים בחשבונה של התובעת. כמו כן שהגיע להסדר עם נושים שאחזו בהמחאות של התובעת והשיב לה אותן. הנתבע הדגיש שלא נגרם לתובעת נזק וחתם על הסכם הפשרה בכפייה לאחר שבעלה לשעבר של התובעת ומקרוביה איימו על חייו ועל חיי משפחתו. "חתמתי בטעות רבה על ההסכם וגם אם היה רשום מיליון שקל הייתי חותם". התובעת יש לציין הכחישה טענות אלה.
השופט איל באומגרט דחה את התביעה והפנה לסעיף 17 (א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג 1973 בו נקבע: "מי שהתקשר בחוזה עקב כפייה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה". השופט הדגיש שעל בעל דין המעלה טענה של חתימה על הסכם בכפייה רובץ נטל ההוכחה. כמו כן שיש להוכיח קשר סיבתי בין הכפייה להתקשרות.
"בית המשפט התרשם כי הנתבע העיד אמת כי הוא והוריו אוימו עד כדי פגיעה בשלמות גופם על-ידי מי מטעמה של התובעת. גם באולם בית המשפט ניכר היה חששו של הנתבע לספר את סיפורו. הוא העיד כאשר גופו וקולו רועדים מאימה. לפיכך נקבע כי הנתבע אוים על-ידי מי מטעם התובעת ואף הוכח הקשר הסיבתי בין האיום ובין החתימה על הסכם פשרה". השופט חייב את התובעת לשלם לנתבע הוצאות משפט בסך 750 שקל.
