"הגרמני הטוב" שיצא לא מכבר ב-DVD (חברת הד ארצי) ושיוקרן במהלך פסטיבל הקולנוע בירושלים, היה אמור להיות ה"קזבנלקה" של סטיבן סודרברג.

אחרי צפייה בסרט קשה להאשים את מפיצי הסרט שבחרו לא להקרינו בבתי הקולנוע למרות שמופיעים בו שלושה שחקנים בולטים, ג'ורג' קלוני, קייט בלאנשט וטובי מגוואיר. חייבים להודות, לצערי, כי מי שמתגעגע לקולנוע ההוליוודי הקלאסי לא ירווה נחת מהסרט אלא ההפך, הוא יימצא את עצמו מוציא את הסרט ממכשיר ה- DVD אחרי עשר דקות ומכניס את אותו עותק משומש של "קזבלנקה".

סודרברג, שביים גם את "אושן 13" שמוקרן בימים אלו, החליט לנסות לשחזר את הקולנוע של שנות הארבעים, תור הזהב של הוליווד, הקולנוע הקלאסי שהלך בלי שוב. קולנוע בו שיחקו שחקנים כמו המפרי בוגארט, אינריד ברגמן, לורן באקול. קולנוע של בימאים כמו ג'ון יוסטון, פרנק קפרה, ג'ון פורד. קולנוע פשוט מבחינה טכנית אבל עמוק מבחינות אחרות.

ברור לכל מי שצופה ב"הגרמני הטוב" כי הסרט "קזבלנקה" עמד מנגד עיניו של סודרברג לאורך כל הדרך. מעיצוב דמותה של קייט בלאנשט כשילוב של אינגריד ברגמן ומרלין דיטריך, ג'ורג' קלוני שמנסה נואשות להיות המפרי בוגארט וסצינת סיום שמתרחשת, איך לא, בנמל תעופה לרקע מנועיו הפועלים של מטוס.

באופן טכני הסרט נעשה באמצעים של פעם. גודל הפריים (1:1.66), עדשות ללא זום, צילום באולפנים או בסביבה הקרובה לאולפן בלוס אנג'לס. צילום נסיעות תוך שימוש בהקרנת הרקע על מסך אחורי, צילום בשחור לבן ומשחק מוגזם ותיאטרלי של השחקנים. גם המוזיקה של תומס ניומן מנסה לשחזר את הדרמטיות של הפס הקול הקולנועי של שנות הארבעים עליו היו אחראים מוסיקאים נחשבים כמו מקס סטיינר.

הבעיה הגדולה של הסרט היא ראשית בתסריט הלא מעניין והלא ממוקד. ישנו ספור רצח, ישנו משולש רומנטי, ישנה כניסתם של הרוסים לברלין בתום המלחמה, ישנו ספור פוליטי פנימי של הכוחות האמריקנים, ספור בן בעל ואישה, ספורו האישי של קלוני וכו'. בקיצור עולם ומלואו שמורכב מרסיסים קטנים של סצינות וסיפורים שלא מתחברים ובסופו של דבר לא מקדמים אף סיפור ומותירים את הצופה יושב משועמם אל מול המסך.

סודרברג לא השכיל להבין שחלק מהאופי הקלאי של הסרטים הוא השפה הנאיבית משהו, שימוש לא בוטה בקללות ואלימות שהיתה מסומנת. כאן הוא חשב שזה יהיה מגניב אם בסרט שחור לבן שנראה כאילו נעשה לפני למעלה מחמישים שנה השחקנים ידברו כמו שמדברים בשנת 2007.

בחיים לא שמעתם את טובי מגוואיר אומר מספר כל כך גדול של קללות. כל מילה שנייה שלו היא "פאקינג", או "בולשיט". גם הסצינה, בדקה השלישית של הסרט, בה הוא נראה מקיים יחסים עם זונה, מאחור, לא ממש תורמת לתחושה הקלאסית אותה ניסה סודרברג לשמר.

ג'ורג' קלוני מתגלה כשחקן ממש רע שלא מצליח לתקשר עם הקהל או עם השחקנים שאתו וקשה לדווח על כימייה בינו ושאר השחקנים. טובי מגוואיר מנסה לשחק אותה מרלון ברנדו עם גופיה צמודה, שפתיים קפוצות ודיבור שקט...זה לא עובד. היחידה שמצליחה לעבור טוב היא קייט בלאנשט שהגילום המאופק שלה של לנה מזכיר באמת את מרלין דיטריך ואינגריד ברגמן. לבלאנשט יש ניחוח קלאסי ולא לחינם היא זכתה באוסקר על גילום אחת השחקניות הקלאסיות, קתרין הפבורן.

בסופו של דבר, "הגרמני הטוב" הוא לא סרט ממש טוב למרות כל הכוונות הנעלות שלו.

בגרסת ה-DVD אין אף תוספת מעבר לסרט וחבל.