בית הדין לעבודה בתל אביב קבל את תביעתו של ישראל שרקי עובד 'מרמנת ארגון וניהול פרויקטים בע"מ', זאת לאחר שהטיח ביקורות בתובע, בנתבעת ובמשרד החינוך. בין הבעיות שהועלו שימוע שלא נערך על-ידי המעסיקה 'מרמנת', מוניטין חיובי ושלילי של העובד, העסקת מורים בתנאי חוזה בלתי סבירים, וחוסר ודאות הנובעת ממועדי הודעה על המשך העסקתם טרם תחילת שנה"ל הבאה.
משרד החינוך מפעיל פרויקט של תוכניות העשרה, כהשלמה לתוכנית הלימודים הפורמלית, בבתי ספר בישובים שונים ברחבי הארץ, תוך כדי יום הלימודים. ישראל, התובע, במאי תיאטרון במקצועו הועסק החל משנה"ל תשס"א כמורה לדרמה ותיאטרון וכבמאי הצגות תלמידים. משרד החינוך התקשר עם 'מרמנת' לצורך תפעול וניהול הפרויקט, לרבות גיוס עובדים מתאימים לביצועו על-ידי 'מרמנת'.
ההסכם בין ישראל ל-'מרמנת' קבע, כי העסקתו תהיה בשעות ובימים גמישים לפי שיקול דעת החברה, כי שינויים לא יחשבו כהרעת תנאים וכן, כי עד כה קיבל את כל המגיע לו ולא תהא לו כל דרישה ממעבידיו הקודמים. לקראת שנה"ל תשס"ו נתבקש ישראל לחתום על הסכם עבודה חדש בנוסח זהה, אך טען כי התנאים הנכפים עליו, לרבות העדר קביעות, אינם מקובלים עליו ועל-כן העביר מכתב למר דני גרוסמן, מנהל פדגוגי ארצי של הפרויקט.
ישראל טען, כי לקראת תום שנה"ל תשס"ה החל לדון מול נציגי הפרויקט על חידוש החוזה לשנה"ל תשס"ו וכן כי הובטח לו, כי מקומו מובטח לשנה זו בשני בתי ספר באריאל וכך גם בשני בתי-ספר נוספים באור יהודה ובנתניה. הוסיף ישראל, כי מעבר למכתבים ששלח ל-'מרמנת', ניהל עמם גם שיחות טלפון רבות, אך ביום 05.09.05 קיבל מכתב על-ידי מדור שכר ב-'מרמנת', בו הוחלט לא לחדש העסקתו בפרויקט אם אינו חותם על החוזה. בא-כוחו הראשון של ישראל טען כי למרות בקשות והשגות טרם הוסדר מעמדו של ישראל.
עוד טען ישראל, כי לו היה מעמידים בפניו את שתי האופציות: חתימה על החוזה או פיטורים, היה חותם בלית ברירה, עקב אי-רצונו לאבד את מקום עבודתו. זאת, לאחר שהובהר לו למעשה, כי ללא חוזה אין כל אפשרות שיתחיל ללמד.
מצידה של הנתבעת העידה מנהלת תפעול ארצי בפרויקט, גב' כרמלה אפשטיין-רותם, אשר העידה כי בתי הספר מחליטים מדי שנה אלו תכנים יקבלו מהפרויקט, לרבות זהות המורה המעביר ומבקשים זאת סמוך לפתיחת שנה"ל. כמו כן העידה, כי באור יהודה ובנתניה הודיעו על אי-רצונם להמשיך בהעסקתו של ישראל. ההחלטה בפועל, העידה, התקבלה על-ידיה או על-ידי מנהלת הפרויקט של 'מרמנת', גב' טלי טנא. בנוסף טענה, כי מעולם לא דיברה עם ישראל על חובת החתימה, אלא ש-"כולם יודעים שהם מתחילים לעבוד בבית הספר רק לאחר חתימה על חוזה". כמו כן, כרמלה לא דברה עם ישראל על תנאי העסקתו.
כמו כן העידו רכז הפרויקטים באריאל, מר רונן גביש, שאישר את טענת התובע בעניין הרצון להמשיך העסקתו שם וכן כי ביקש מישראל לחתום "מתוך הכרה ביכולות שלו"; וכן רכזי הפרויקט באור יהודה ובנתניה, מר פיני בוחבוט ומר דניאל טרילניק, שהכחישו את ההבטחות שטען להן ישראל.
השופטת סיגל דוידוב-מוטולה הוסיפה כי מהעדויות והמסמכים עולה למעשה כך - ישראל הועסק למעשה במשך 5 שנים רצופות, כי קיים לו מוניטין חיובי ושלילי, כי ידע שעבודתו בפרויקט אינה מובטחת וכן עולה כי הוא ממורמר וכועס על תנאי העבודה שנכפו עליו. בנוסף, למעשה הוסכם עם ישראל על לימוד בשני בתי-ספר באריאל והיה ברור לו כי חייב היה לחתום על החוזה כדי ללמד, כדרישה חיונית מבחינת 'מרמנת'.
הוסיפה השופטת, כי רק מר גביש העיד על תשובה חיובית שנתן לישראל וכי העסקת ישראל הסתיימה עקב הודעת 'מרמנת' מיום 05.09.05. כמו כן, 'מרמנת' לא התאמצה להחתים את ישראל וכי לא נסתרה עדות ישראל באשר לאי-מתן תשובות למכתביו, לרבות המכתב מבא-כוחו הקודם, מיום 06.09.
בהכרעתה קבעה השופטת, כי על גוף כגון 'מרמנת', בהיותה מתוקצבת על-ידי משרד החינוך, חלים כללי המשפט המנהלי וביניהם, כי התייחסותה לעובדיה הינה בתום הלב, בהגינות ובסבירות. כמו כן, 'מרמנת' היתה חייבת לשקול את בקשות ישראל, למלא את חובת השימוע, להשיב לו באופן מסודר ולהבהיר כי אי-חתימה על החוזה יגרור אי-חידוש החוזה מיוזמתו הוא.
השופטת לא קיבלה את הטענה כי ישראל התפטר בכך שלא חתם על החוזה ובכך לא קיבל ההצעה להמשך ההתקשרות, שהרי חיכה לתשובות אותן לא קבל. 'מרמנת' הכניסה את ישראל לסד זמנים בעצם העברת החוזה רק באוגוסט 2005 ולכן הלו"ז הצפוף לא היה באחריות של ישראל או מחדל שלו.
חובת השימוע החלה על חברה פרטית, קל וחומר על חברה המבצעת פרויקט ציבורי מסוג זה, לא ניתנה ובמידה מסוימת 'מרמנת' "שמחה" על היפרדותה מישראל. בנסיבות המקרה דנן, טענה 'מרמנת', כי אומנם קיימת חובת שימוע, אך עקב החלטת ישראל לא לחתום בכל מקרה, לא היה טעם בכך. השופטת דחתה טענה זאת, מאחר שמלבד מר גביש לא הובהרה לישראל המשמעות של הפסקת העבודה וסביר להניח כי פגישה כזו היתה מביאה לחתימת ההסכם על-ידו.
השופטת קבעה בסעדי פסק-הדין, כי ישראל אינו זכאי לתשעת חודשי העבודה אותם תבע, עקב תרומתו השלילית של ישראל עצמו לסיום העסקתו ולכן קבעה כי הוא זכאי רק לארבעה חודשי שכר וקבעה כי אין זהו מהמקרים בהם ראוי לפסוק פיצוי בגין עוגמת נפש.
מכאן ואילך לא חסכה השופטת ביקורת על הצדדים לתביעה, שכן בין השורות ניתן להבין מדבריה, כי לכל הפחות - לכאורה - מדובר בהתנהלות לא סבירה ולא הגונה מצד מי מהצדדים, מה גם שחסרת התחשבות.
תרומתו השלילית של ישראל התבטאה בכך שהיה לו ברור כי ללא חתימתו לא יוכל ללמד, אלא ששלח מכתב דרישה בו ניסה במידה מסוימת לקבוע עובדות בשטח ולהתחיל ללמד ללא חוזה. על-כן - קיים לו "אשם תורם" בלתי מבוטל לסיום ההתקשרות בדרך שהסתיימה.
"לא ניתן לסיים פסק דין זה מבלי להתייחס לתחושתו העגומה, והמוצדקת במידה רבה, של התובע, מתנאי העבודה שנכפו עליו במסגרת הפרויקט (ואני משתמשת במילה 'נכפו' שכן הובהר כמפורט לעיל כי לא היתה לו כל אפשרות לנהל משא-ומתן בקשר לכך)."
בעיה מרכזית נוספת שעלתה היתה העובדה שמורים המועסקים במשך שנים 8 עד 10 חודשים בשנה, מצויים בחל"ת בחודשי הקיץ. לדעת השופטת מדובר בתנאי בלתי סביר שיש לפותרו, לרבות תשלום שכר למורים בחודשי הקיץ.
בעיה נוספת היא חוסר ודאות המורים, שאינם יודעים, עד סמוך לתחילת שנה"ל העוקבת אם יועסקו או לא ובאיזה הקף - זהו תנאי שאינו הוגן ואינו סביר. לדעת השופטת, יש להודיע זמן סביר מראש על החלטתם, למשל על-ידי דרישה מבתי הספר להודיע על החלטתם עד מועד מסוים ולא סמוך לתחילת שנה"ל.
בעיה שלישית והיא חוסר ההנמקה ואי-יידוע המורה בהחלטת מנהלים ו-ועדות היגוי של בתי-הספר על אי המשך העסקת המורה, זאת ללא מתן הזדמנות למורה להגן על עצמו. לדעת השופטת יש למצוא לכך פתרון, דוגמת שיחות משוב תקופתיות.
אם לא די בכך, עצם הסירוב לקיים מו"מ, בתואנה כי מדובר בחוזה סטנדרטי ואחיד שאינו בר-שינוי, הינו בעייתי וחורג מחובת תום-הלב, קל וחומר, כאשר מדובר בעובדים שאינם מאוגדים בארגון עובדים העובדים ללא הסכם קיבוצי.
"גם ביחס למעסיק הפרטי - תקנת הציבור וחובת תום הלב אינן מאפשרות לו להציב בפני עובדיו תנאים שאינם הגונים; קל וחומר כי חברה המתפעלת פרויקט של המדינה, בבתי ספר ציבוריים, תוך שאין כל אפשרות ללמד בבתי הספר השונים ברחבי הארץ אלא באמצעותה - מחויבת לאפשר לעובדיה, מובן תוך התחשבות בצורכי הפרויקט ובמגבלות התקציביות, תנאים סבירים והגונים".
בסופו של יום נקבע, כי 'מרמנת' תשלם כ-47 אלף ש"ח וכן הוצאות ושכר-טרחת עו"ד.
