|
|
|
|
ואכילה גסה לגוף כל אדם כמו סם המוות והוא עיקר לכל החלאים | |
|
|
|
השמנה - כשל ביולוגי ולא כוח רצון
|
יפעת גדות
|
לפטין המופרש על-ידי תאי השומן מונע במצב נורמלי אכילת יתר אך רמות גבוהות של לפטין, המצטברות לעיתים קרובות אצל אנשים שמנים, עלולות לגרום לכך שהגוף לא יגיב עוד לאות המדכא את הורמון התיאבון
|
לרשימה המלאה
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מדענים גילו כי לפטין, אחד מהורמוני מפתח האחראים להפחתת הרעב ולהעלאת התחושה של השובע, שולט גם בחיבה המופרזת שלנו לאוכל.
צוות חוקרים מאוניברסיטת קולומביה גילה כי התכונות מעוררות התיאבון של המזון הן בעלות השפעה משמעותית על אותו אזור מפתח במוח האחראי לתחושות התגמול והתשוקה. בעזרת טכנולוגיית הדמיה של המוח, הראו החוקרים כי אזורים אלו במוח "נדלקים" כאשר אנשים החסרים את הלפטין מתבוננים בתמונות של מזון.
הרעב משפיע על סוג וכמות האוכל שאנו אוכלים, אך אין הוא הגורם המכריע היחיד של דפוסי האכילה שלנו. אכילה היא חוויה מאד נעימה והתגמול או התכונות מעוררות התיאבון של המזון משחקים תפקיד משמעותי ויכולים לגרום לאכילת יתר כאשר הם גוברים על האותות הביולוגיים השולטים ברעב ובשובע.
לכן, המשמעות של הבנת דפוסי האכילה היא כי יש לקחת בחשבון מסלולים פיסיולוגיים והורמונליים, וכן את העיבודים הנעשים במוח כתוצאה ממראה, ריח, טעם או אפילו מחשבה בלבד, על מזון. חשוב עוד יותר, אמרו החוקרים, יהיה לפתח הבנה של הדרכים בהן עיבודים אלו - הפיסיולוגי והמוחי/עצבי - פועלים יחד כדי לעצב את דפוסי האכילה שלנו.
עורכי המחקר ניסו לגלות קשר בין המעברים שבמוח החשים ברעב ובשובע לבין החלקים שבמוח המעורבים במידת התשוקה וההנאה שלנו מהאוכל. הם הניחו כי הלפטין, אחד מההורמונים העיקריים השולטים במשקל, עשוי להיות המפתח לכך.
ההורמון לפטין מיוצר על-ידי תאי השומן והוא נע דרך מחזור הדם עד שהוא מגיע למוח, היכן שהוא פועל במטרה להפחית את הרעב ולהגביר את תחושת השובע. המדענים חקרו מטופלים עם הפרעה גנטית נדירה המתבטאת בהעדר ההורמון לפטין. מטופלים אלו אכלו בצורה מוגזמת את כל סוגי המזון (כולל מאכלים "משעממים") ופיתחו השמנה חמורה. לאחר הטיפול בלפטין, הרעב הופחת, הם הפכו בררנים יותר לגבי מזון וירדו במשקל.
במסגרת המחקר, שמומן על-ידי MRC (אחד ממועצות המחקר הגדולות ביותר בבריטניה) ו"Wellcome Trust", נתבקשו המשתתפים להתבונן בסדרת תמונות כשפעילות המוח שלהם מתועדת בעזרת סורק תהודה מגנטי תפקודי (fMRI). סורק ה-fMRI הראה אלו חלקים של המוח פועלים או מופעלים בתגובה לתמונות שונות. הדפוס של פעילות המוח בתגובה לתמונות של מזון הושווה לזה שנראה לאחר צפיה בתמונות של פריטים שאינם קשורים למזון כמו עצים, מכוניות וסירות. חלק מהמזונות היו אכן מעוררי תיאבון (עוגת שוקולד, תותים, פיצה) בעוד אחרים היו משעממים למדי ולא מגרים (כרובית, ברוקולי).
החוקרים הראו כי אצל החולים החסרים את הלפטין, מספר אזורים של המוח - הידועים יחד כאזורים הסטריאטליים - מגיבים לתמונות של מזון. אזורים אלו נמצאו קשורים בעבר לתחושות הנאה ותגמול ולתשוקות. כאשר המשתתפים טופלו בלפטין, התגובות לתמונות של המזון באזורים אלו קטנו.
אחד מאזורים אלו - nucleus accumbens - נענה במיוחד לתמונות של מזון אותן מצאו המשתתפים מגרות יותר. לדוגמא, פעילות אזור זה היתה רבה יותר בתגובה לתמונה של עוגת שוקולד לעומת תמונה של ברוקולי. אצל המשתתפים הבריאים, הפעלת אזור ה-nucleus accumbens בעקבות תמונות של מזונות מגרים נראתה רק כאשר המשתתף היה רעב (לאחר לילה של צום).
אצל החולים החסרים את הלפטין, אזור זה במוח הראה תגובה מיוחדת זו (משמעותית יותר לאחר צפיה בתמונות של מזונות מגרים) כאשר המשתתפים היו רעבים (לאחר לילה של צום) אך גם לאחר שרק אכלו. לאחר הטיפול בלפטין, התגובה אצל חולים אלו נעשתה נורמלית כך שהאזור פעל בעיקר לאחר צפיה במזונות אותם אהבו ורק כאשר לא אכלו בלילה והיו רעבים.
הממצאים, לדברי החוקרים, הם בעלי משמעות חשובה להבנת הדרך שבה עשויות לפעול יחד שתי מערכות מפתח - המסלולים השולטים ברעב ובשובע והתהליכים במוח המעורבים בחיבה וברצון במזונות מסויימים. הם קבעו כי לרעב ישנה השפעה ברורה על הפעלת האזורים הסטריאטליים בתגובה לתמונות של מזון וצריכה של מזון משנה תגובות אלו. לצורך שינוי זה נדרש ההורמון לפטין וכשהורמון זה חסר, אזורים אלו במוח נשארים רגישים ביותר לנוכחות וסוג התמונות של המזון גם לאחר ארוחה.
מומחים שהגיבו למחקר ציינו כי למרות שמשקל הגוף נשאר יציב אצל אנשים רבים לאורך תקופה ארוכה של זמן, אנשים אחרים עולים במשקל מאד בקלות וכי עדיין נדרשים מחקרים נוספים כדי לגלות כיצד תגובות מוחיות אלו משתנות אצל אנשים עם בעיות משקל. מחקרים צריכים לגלות גם כיצד הלפטין מעורר כימיקלים אחרים במוח וכיצד שינוי מסלולים אלו במוח תורם לעודף משקל והשמנה.
הבנת הדרך בה המערכות במוח פועלות יחד עם ההורמונים המאותתים על רעב ומאגרי האנרגיה תספק תמונה שלמה יותר של גורמים השולטים בדפוסי האכילה ואולי אף תעזור להבין מדוע אנשים רבים מתקשים לשלוט באכילה.
הבנה כזו תהיה הצעד הראשון והחשוב במניעה וטיפול בהשמנה. הממצאים - המצביעים על כך שהחיבה למזון היא ביולוגית - צריכים לעודד גישה אוהדת יותר לאנשים עם בעיות משקל.