המדינה הגישה (יום ה', 20.09.07) ערעור על עונשו של אריק שכטר, שהתעלל בקשישה איטה פוגל. על שכטר נגזרו 13 שנות מאסר, מהן 11 בפועל וכן תשלום פיצוי לפוגל בסך 20 אלף שקלים. בערעור, ביקורת על קולת העונש לעומת "הברוטאליות שבמעשים".
בגזר דינו של שכטר כתב שופט ביהמ"ש המחוזי בחיפה אילן שיף כי מדובר במעשים "נוסח התפוז המיכני", וכי "הנאשם חצה את גבולות הרשע הן באופי המעשים, הן במשכם והן בבחירת הקורבן". איטה פוגל אשר נזקקה לאחר תקיפתה לאשפוז בן כ-חודש ימים כולל שהייה בטיפול נמרץ, אמרה כי ציפתהמבית המשפט לגזור על שכטר 25 שנים.
כאמור אתמול הגישה הפרקליטות ערעור על העונש ובו נטען כי למרות שמדובר בעונש לא קל, הוא "אינו הולם את חומרתן היתרה של העבירות, ואת נסיבות ביצוען". לטענת המדינה, "הנסיבות החמורות מחייבות הטלת עונש מאסר הקרוב לעונש המירבי הקבוע בחוק בגין עבירת השוד בחבורה או החבלה בכוונה מחמירה".
"הקורא אודות מעללי שכטר ושותפיו, והמביט בתמונות המתעדות את נזקיה של פוגל - יאלם דום בניסיון למצוא ביטויים הולמים לתיאור הזוועה שבמעשים, ויתקשה לתפוש את מידת הרוע הגלומה בהם" נטען בערעור." אכן, איזה ביטוי יכול להלום התנפלות כה אכזרית של שלושה צעירים על אישה מבוגרת, בביתה-מבצרה, והתעללות בגופה ובנפשה משך שעות, תוך כיבוי סיגריות על גופה ושפיכת אקונומיקה על גופה - הכל למען בצע כסף. שכטר ושותפיו התפרקו מתכונות אנושיות בסיסיות של חמלה ורחמים, כשהם מכים את פוגל, מענים את גופה ומטילים אימה על נפשה".
המדינה הוסיפה וטענה בערעור כי "הברוטאליות הקשה שאפיינה את המעשה - אינה מקבלת ביטוי הולם בגזר דינו של בית המשפט הנכבד קמא, וכי שומה על בית המשפט להעביר מסר ברור וחד-משמעי של הוקעת המעשים בדרך של ענישה מחמירה. על מי שעובר עבירות מסוג זה לדעת, כי החברה לא תגלה כל סובלנות וסלחנות כלפי מעשיו הפוגעניים, וכי על חברה להגן על עצמה מפני פורעי חוק חסרי רחמים דוגמת המשיב, בבחינת 'המרחם על אכזרים סופו להתאכזר לרחמנים".
לטענת המדינה, בית המשפט "לא נתן משקל נאות לכיעור המיוחד שבתופעה של שוד המכוון נגד אישה מבוגרת, חסרת אונים, המתגוררת בגפה", וכי השיקולים להקלה בעונש, "צריכים לסגת מפני האינטרס הציבורי החשוב של הוקעת המעשים וגינויים בכל פה".
תופעת שוד קשישים, היא "פן נוסף של נגע האלימות שפשה בחברה הישראלית", אליו נלווה פן נוסף, "מאוס ומעורר שאט נפש, באשר הקורבן הנו לרוב חסר יכולת להתגונן, ואת החולשה הזו מנצלים אנשים חסרי מצפון כדי לגזול ממנו את מעותיו. אותן מעות נועדו במקרים רבים לספק צרכים קיומיים של הקשיש או לממן את רכישתן של תרופות, ועל כן יש לנהוג בעבריינים בתחום זה ביד קשה, כדי שקשישים יוכלו להתהלך בבטחה ברחובה של עיר, וגם בביתם לא יחששו כי יבולע להם."
מדובר, לטענת המדינה, במקרה המשתייך למקרים בעלי "חומרה יתירה", ולאלו העונש המירבי הקבוע בחוק הוא "נקודת המוצא". "עונש מירבי הקבוע בחוק נועד ליישום הלכה למעשה; ואין לראות בו לא 'מס שפתיים' ולא 'מושג מופשט', מעולם הערכים. לשיטתי, במקרים מסוג זה, תקרת העונש שקובע המחוקק צריכה להיות 'נקודת המוצא', ממנה יוצא בית המשפט לדרך הקשה של קביעת העונש ההולם את המקרה שבפניו; ואין להתיחס אליה כאל 'נקודת סיום', אותה רואים ואליה אין מגיעים... אכן, הטלת עונש מירבי אינה מעשה של יום-יום, ומוסכם על הכל שעונש זה מיועד לגילויים החמורים ביותר של העבירה שלצידה הוא נקבע. יחד עם זאת, אין המדובר במעשים חמורים 'שמעבר לדמיון', אלא בכאלה המתרחשים בפועל; ותפקידו של בית המשפט לזהותם ולנהוג באחראים להם במלוא חומרת הדין".
יש הכרח לנקוט בדרך אחרת כדי להגן על אינטרס הציבור
