בתי הכלא, המשמשים מישכן לעבריינים צעירים, מלאים עד אפס מקום: החיים בהם מתנהלים בצפיפות נוראית ובתנאים כמעט אל-אנושיים. הגיעו הדברים לידי כך שבעונת הקייץ, למשל, נאלצים שלטונות הכלא לשכן את בני התשחורת מתחת ל... כיפת השמיים, ובאין די מקום בין קורותיו של הכלא עצמו ובהעדר תקציב - נדחית, זה שנים, בנייתם של אגפים חדשים לעבריינים.
צבי יראון, ששימש במשך 20 שנה כקצין בבתי-כלא כאלה, הגה בימים אלה תוכנית לשיפור התנאים הקשים שבין כותליהם. מאחורי יראון, בן ה-62, יליד הארץ ותושב תל אביב, שירות עשיר במשטרה ובשירות בתי הסוהר. עתה, כשפשט את מדיו, הוא מבקש לתקן את מה שלא הצליחו הוא וחבריו לעשות במשך השנים. "כאשר מגיע צעיר-עבריין לכלא - הוא מועבר לחדר המיועד, בעצם, לארבעה אסירים, אולם בשל תנאי הצפיפות המחרידים, משכנים בו שמונה" - מספר יראון.
"בדרך כלל פורצת כבר ביום הראשון קטטה בין האסירים, המסתיימת במקרים רבים במעשי-סדום. עקב תנאים מחפירים אלה, רבים מן האסירים אינם מסוגלים כלל לישון בלילות וכאשר הם משכימים לעבודת היום (מ-7.30 בבוקר עד 4 אחר-הצהריים) - לא מעטים מהם רדומים ואינם מסוגלים ללמוד או לעבוד".
יראון מספר על "קליקות" המתארגנות בין כותלי הכלא בין האסירים לבין עצמם: יש, למשל, "קליקה" חיפנית,,יש ירושלמית, ויש באר-שבעית. כאשר בא עבריין מבאר-שבע, הוא נקלט בחבורת הבאר-שבעים, ואילו העבריין החיפני נקלט בזו של עיר הכרמל. כל "קליקה" דואגת לפרוש את חסותה על מי שנמנה עם שורותיה ומגינה עליו מפני פגיעה.
הבעיה החמורה ביותר שבה נתקלים שלטונות הכלא היא זו של אסירים טעוני-הגנה. אלה הם אותם אסירים שחבריהם מתנכלים להם, ממררים את חייהם ומונעים מהם את זכויותיהם האלמנטריות בין הסורגים. גניבות, התעללויות גופניות ואיומים בהשחתת הפנים - הם רק ביטויים אחדים להתנכלויות כאלה.
כדי להגן על אסירים מוכים, משתדלים שלטונות הכלא להעבירם לתאים מבודדים, המכונים "איקסים", והם נתונים לפיקוח מיוחד של הסוהרים. אולם, אליה וקוץ בה: בידודו של כל אסיר "מיוחס" כזה מחמיר את הצפיפות הנוראה השוררת באגפים הרגילים ומגבירה, בהכרח, את מעשי האלימות שמבצעים השפוטים בינם לבין עצמם.
מפעל-ייצור בכלא
כדי לשפר את תנאיהם של העבריינים הצעירים הגה יראון תוכנית-פעולה, שאותה הוא עומד להעביר בקרוב לרשויות המוסמכות, בתקווה כי "יזוז משהו". עיקריה של תוכנית זו: הקמת מבנים רחבים ומרווחים יותר בכלא; מתן אפשרות לאסירים, בעלי התנהגות טובה, לעסוק בעבודות-חוץ ולהשתכר בתקופת-מאסרם, כאשר הכספים ישמשו, בתום ריצוי העונש, בסיס לשיקום, ובכך גם יבודדו אותם מן האסירים המסוכנים והאלימים; הענקת חופשות תדירות יותר לאסירים, כדי שיוכלו להיפגש עם בני המשפחה, שאינם מסוגלים לבקר אצל האסיר בכלא.
לעומת זאת מציע יראון כי באסירים שנתפסו בבריחה מן הכלא - יש לנהוג ביד תקיפה. כך, למשל, צריך לשלול מהם, לדעתו, את השליש המנוכה, בדרך כלל, מתקופת המאסר ולמנוע מהם כל פריבילגיות אחרות בעתיד.
פעולותיהן של האגודות לשיקום האסיר אינן עונות, לדעת יראון, על צרכיו. אגודות אלה נוהגות להעניק לאסיר המשתחרר סכום סמלי בלבד, לצורך שיקומו הראשוני. הן גם כמעט שלא מצליחות להתערב אצל בעלי-מפעלים כדי למצוא מקורות-תעסוקה לאסיר-לשעבר. התוצאה: האסיר המשוחרר, חסר הכל, נאלץ לחזור, במרבית המקרים, למקום הפשע. יראון גם מציע להקים מפעל-ייצור ליד הכלא, שבו יוכל האסיר לעבוד, עוד בתקופת-ריצוי מאסרו, ואם יתמיד בעבודה - ייקלט בה לאחר שיחרורו.
