אזרח ירושלמי שזוכה במשפט פלילי אך המשטרה לא טרחה למחוק את שמו מהמרשם הפלילי במשך שנתיים יקבל מהמדינה פיצוי בסך 15 אלף שקל על עוגמת הנפש שנגרמה לו.
שופטת בית משפט השלום בירושלים עירית כהן סירבה (יום א', 28.10.07) לפצות אותו על נזקיו בנימוק שלא הוכיח אותם, וכן דחתה את תביעתו לחייב את המדינה לפצותו גם על עצם הגשת כתב האישום נגדו וגם על דרך הניהול המרושלת של המשפט הפלילי, שנמשך שש שנים תמימות.
האיש, יהודה ערמי, הועמד בפברואר 1996 לדין פלילי על תקיפת מוריס בן שטרית, עם עוד אדם, ברחוב אנטיגונוס במרכז ירושלים, ועל גרימת חבלה של ממש לבן שטרית. לטענת ערמי, התבסס כתב האישום רק על תלונתו של בן שטרית ועל תעודה רפואית. לדבריו, הוגש כתב האישום למרות שהיו בידי המשטרה ראיות רבות אחרות שבן שטרית הטריד את בני משפחתו של ערמי ואיים עליהם תקופה ארוכה.
למתלונן היו תיקים במשטרה
לבן שטרית גם היו תיקים רבים במשטרה והוא אף הורשע ונדון בחלק מהם. לעומת זאת, היו ערמי והנאשם השני אנשים מן היישוב, בלא עבר פלילי, והם גם היו אלה שהזעיקו את המשטרה. ערמי וחברו הכחישו את התקיפה ובמקום האירוע היו עדים רבים, אבל השוטרים שהגיעו למקום לא טרחו לחקור אותם והחליטו להעמיד דווקא אותם לדין.
ערמי גם ציין כי כאשר מוגש כתב אישום, על המשטרה לשקול את הנזק העצום שהוא עלול לגרום לנאשמים, אך היא לא עשתה זאת בעניינו. לטענתו, בנסיבות המקרה היתה ההחלטה להגיש כתב אישום פזיזה ולא מוצדקת.
התובעת: אני לא מהמאדים
עו"ד מרב אלישוב שהכינה את כתב האישום מטעם המשטרה, העידה במשפט על תביעתו של ערמי. היא אמרה לעורכת הדין שלו, מירי בנטין: "מי שמכין את כתב האישום לא היה באירוע ולא יודע מה היה. הוא בוחן את הדברים מתוך החומר שיש. בנוסף למה שציינת היתה בתיק תעודה רפואית של המתלונן, שאמר שקיבל מכות והביא תעודה בסמוך לאירוע עצמו. לפי התעודה היה גם איזשהו ממצא. לא סתם כאב ראש, נדמה לי שהיתה המטומה. החשודים לא אמרו שלא היו דברים מעולם. הם הודו שהם היו במקום. גדר המחלוקת היתה מצומצמת. לא שאחד בירח ואחד במאדים ואת בוחרת במאדים. אני במכלול הראיות שראיתי לפניי, נכון לאותו זמן, חשבתי שיש להגיש כתב אישום".
השופטת: אין התרשלות בהעמדה לדין
בפסק דינה כתבה השופטת כהן כי "לא ניתן לומר כי הנתבעת התרשלה בהגשת כתב האישום". השופטת גם דחתה את תלונתו של ערמי על כי משפטו נמשך שש שנים ארוכות. הוא טען כי דיוני בית המשפט נקבעו בהפרשי זמן ניכרים של חצי שנה ויותר, והתביעה הגיעה פעם אחר פעם למשפט בלי עדים, וזאת למרות שלא היתה בעיה למצוא את העדים ולהזמינם לבית המשפט.
