את יום רביעי ה- 14 במאי אביטל עפג'ין ובתה התינוקת לא ישכחו לעולם. אביטל רק רצתה להתייעץ עם רופאת הנשים. לא נקבע תור מראש. זו הייתה החלטה של רגע. היא לקחה את בתה תאיר בת השנתיים וארבעה חודשים ושמה פעמיה למרפאה הממוקמת בקניון של אשקלון. בעודה מחכה בסבלנות לרופאה פגע טיל גראד בגג הקניון וגרם להרס עצום למרפאה ולחנויות.
בראיון ל'שלום טורונטו' משחזרת אביטל את רגעי האימה שעברו עליה. "ברגע הפגיעה איבדתי את ההכרה. לאחר זמן קצר שבתי להכרה אך הכול היה חשוך. השם החזיר לי את הראייה בעין ימין, ומיד ניסיתי לראות היכן נמצאת תאיר. לפתע ראיתי אותה מדממת בתוך ההריסות, ונדמה היה שאיבריה קטועים. חילצתי את עצמי, לקחתי אותה בידיים והתחלתי לצעוק: הצילו, הצילו! עד אשר לקחו אותה ממני. אז קרסתי במקום בגלל הפציעה הקשה. השם היה בעזרי להציל את תאיר".
בחג השבועות חזרו אביטל ותאיר הביתה בפעם הראשונה לבית הוריה באשקלון. חופשה ראשונה לאחר האשפוז הממושך בבית החולים, ולקראת שלב הטיפול הפיזיותראפי שהחל למחרת החג. אביטל בת ה- 24 נפצעה קשה בראשה. את איבדה את ראייתה בעין שמאל, אינה שומעת באחת האוזניים ובראשה הושתלו פלטינות במקום העצם שנפגעה מתחת ללחי. כמו-כן, היא סובלת מפגיעות בגפיים. בתה תאיר ספגה פגיעה קשה ברגל ואיבדה מספר ס"מ של עצם. רגלה מחוברת באמצעות שני ברזלים והרופאים מקווים, כי העצמות תתארכנה ברבות הימים עד לאיחוי.
הפציעה הקשה לא שברה את רוחה של אביטל. נהפוך הוא. ניכר בה שהיא הוסיפה והתחזקה באמונתה. "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה", היא אומרת ומסבירה, כי ככל "שהאמונה חזקה יותר כך קל להתמודד עם מצבים קשים. לא הייתי אמורה מלכתחילה להיות במרפאה, אך את אשר נגזר על האדם לא ניתן לשנות". היא אינה מתכוונת לעזוב את אשקלון. דווקא האירוע הזה שכנע אותה עוד יותר בחשיבות של חיזוק העיר. לדבריה, "הפציעה אינה סיבה לברוח. אסור בשום פנים ואופן לברוח מול הטרור הפלשתיני. אם נברח ההתקפות תמשכנה הלאה לעבר ערים נוספות".
הימים והלילות קשים לה. הפציעות בחלקים שונים של הגוף גורמות לכאבים, ואף בשינה אינה יכולה למצוא מנוח. בכל תנוחה ותנועה היא חשה כאב. בנוסף, אין היא יכולה לאכול מזון מוצק. היא מסתפקת במרקים ובשתייה בלבד עד אשר הלסת תשוקם באופן מלא ותלמד להפעילה מחדש בתרגילי פיזיותראפיה.
לצד הפגיעה הגופנית נותרה הצלקת הנפשית מהטראומה שעברו אביטל ובתה. תאיר הפעוטה זוכרת היטב את הרגעים הקשים והם מוסיפים ללוות אותה. היא מתארת את האירוע בשפת הילדים: "ירד גשם, מכה בראש, הצילו". אביטל מספרת, כי כאשר רחצו אותה בבית החולים או כאשר היו מחליפים לה תחבושות הייתה תאיר צועקת "הצילו, הצילו", ומאז היא מתעוררות לעיתים באמצע הלילה בבהלה על-מנת לוודא שיש מישהו לידה. לאחר הפציעה הופרדה תאיר מאימה למשך כשבועיים. כששאלה "איפה אימא"? ניסו בתחילה לומר לה ש"היא בעבודה". אבל, תאיר לא הסכימה לקבל את ההסבר הזה. רק כאשר אמרו לה ש"אימא אצל הרופא" נחה דעתה.
הפגישה הראשונה בין אביטל לתאיר שנערכה בשבוע שעבר בבית החולים הייתה מרגשת ביותר. רק לאחר מאמצי שכנוע רבים הסכימה תאיר לראות את אימה. וכשראתה אותה במצבה הקשה יצאה מהחדר ואמרה: "לא רוצה אימא". לאט לאט הצליחה להתרגל מחדש לאימא ולחיבוק שלה. תאיר עדיין ממתינה לשיקום. בבית החולים הסבירו, שבגלל עומס במחלקה היא תיאלץ להמתין לתורה עד שתתחיל את הפיזיותראפיה.
למרות כל הקשיים, אביטל אינה מתלוננת ובפיה שבחים לצוות הרפואי, לבני המשפחה, לחברים ולאזרחים טובים שנחלצו לסייע. בנה התינוק, רואי, בן שמונת החודשים, נמצא בטיפולה המסור של אחותה אפרת. הוריה ושאר בני המשפחה היו בחברתה 24 שעות בבית החולים (הביטוח הלאומי סייע למגורים בקרבת מקום). ארגון "עזר מציון" ועוד אנשים נדיבים (שלום מבני ברק) סייעו ותרמו להקלת שהותם בבית החולים.
אביטל, בעלת תואר ראשון ביהדות ובחשבונאות, מייחלת לרגע לחזור לעבודתה כמחנכת כיתה ה'. היא הייתה המפרנסת היחידה בבית, כאשר בעלה עדי למד בישיבה ולאחר מכן שירת בצה"ל. תהליך השיקום יארך מספר חודשים נוספים והיא מקווה שהוא יסתיים בהקדם ומתפללת שחוות הדעת הרפואית תתברר כשגויה וראייתה בעין שמאל תחזור אליה ביום מן הימים.
רוחו של שלום, אביה של אביטל, לא נפלה על אף הימים הקשים. "עברנו ימים קשים. האמונה החזקה והסיוע שקיבלנו היו לנו למשענת. ישראל היפה והנחושה שלא להיכנע לטרור נתגלתה במלוא עוצמתה. נפעמנו מהנכונות של רבים להושיט יד בשעתנו הקשה. איננו חושבים ולו לרגע לעזוב את אשקלון. זה הבית שלנו. אנו יודעים שאנו נמצאים בחזית ואנו נישאר כאן. נקבל את באהבה את מה שהקדוש ברוך הוא גוזר".
שלום ביקש למסור את האימייל של המשפחה:
naamashlomis@walla.com והטלפון (97286765879), על-מנת להעביר את המסר בדבר אמונה ונחישות גם בשעות הקשות במישור הלאומי והאישי.
