חברת בנה קינך בע"מ תבעה את חן (גרייס) פרין, לקוחתה לשעבר, בבית משפט השלום בירושלים בגין לשון הרע לאחר שבחודש ספטמבר 2005, פרסמה באתר האינטרנט "מורשת" את הדברים הבאים: "אני חייבת להזהיר אתכם שלא להירשם למשרד השידוכים 'בנה קנך'. זהו משרד העובד על כולם בעיניים וגובה מהם סכום רב. הם מבטיחים הבטחות שווא וללא שום תמורה. מי שנרשם ומרגיש שרימו אותו, אנא פנה אלי כדי לרכז הוכחות ולגשת עמן לאחת מתוכניות הטלוויזיה כמו אמנון לוי או כלבוטק, והעיקר שהם לא ימשיכו לרמות אנשים".
התובעת טענה שפעלה במרץ למען הנתבעת והפגישה אותה עם בני זוג פוטנציאלים למרות שלא התחייבה למצוא לה בן זוג אלא ניסתה לעשות זאת. "פרסום הנתבעת לא עסק בחוסר מקצועיות אלא ברמאות מצדנו שלא הוכחה. הנתבעת המשיכה לקבל שירותים לאחר הפרסום ובחרה לבזותנו באופן פומבי ולהתקשט בנוצות של מובילת מאבק ולגרום נזק לתדמיתנו".
הנתבעת טענה שהתובעת פעלה באופן רשלני, מזלזל ובלתי מקצועי כשלא התייחסה לדרישותיה הספציפיות בהקשר לשידוך. "חיפשתי גברים פנויים מהמגזר הדתי העונים לקריטריונים שנמסרו לנתבעת. פעם אחר פעם הוצע לי להיפגש עם טיפוסים שונים ומשונים שלא התאימו לי".
לדבריה, התובעת פעלה למענה למראית עין בלבד ובמטרה לצאת ידי חובה ולא הקדישה מאמץ לשרת אותה כפי שהתחייבה תוך הפרת החוזה ובחוסר תום לב. הנתבעת הוסיפה שהפרסום אינו לשון שהרע ומוגן בהיותו אמת ובעל עניין לציבור ובנסיבות העניין הפרסום לא חרג מתחום הסביר. "הדברים שפורסמו הם אמת לאמיתה ועומדת לי חזקת תום הלב הקבועה בסעיפים 15 ו-16 לחוק לשון הרע. כמו כן התובעת לא הוכיחה שנגרם לה נזק ואינה זכאית לפיצוי בשל עוולת לשון הרע ואני זכאית לקיזוז הסכום ששולם בסך 3,978 שקל".
בפסק דין שניתן שלשום, בהעדר הצדדים, דחתה השופטת אנה שניידר את התביעה וחייבה את התובעת שלם לנתבעת 6,000 שקל בגין הוצאות ושכר טירחת עו"ד. השופטת קבעה שבפרסום היה משום לשון הרע, "אין מחלוקת כי הפרסום היה באתר אינטרנט, שכידוע פתוח לכולם, וכוונתו להזהיר אנשים מפני פנייה לתובעת - אין ספק כי לפנינו 'לשון הרע' כמשמעותו בחוק". עם זאת נפסק שבפרסום היה משום עניין לציבור. "התובעת הינה חברה מסחרית המציעה שירותי שידוכים לציבור הרחב. כלום אין עניין לציבור באופן שבו נותנת התובעת את שירותיה? נראה שהיה בפרסום כדי להביא תועלת לאותו ציבור פוטנציאלי שאמור היה להשתמש בשירותי התובעת, ובהחלט היה לציבור עניין".
לדברי השופטת שניידר, לנוכח אכזבתה הקשה של הנתבעת מתוצאות השירות הנוגע לתחום רגיש ביותר, "התבטאות מסוג 'עבודה בעיניים' במסגרת הבעת דעה באינטרנט, אינה חורגת מתחום הסבירות.... הפרסום נשוא התביעה חוסה תחת הגנת תום הלב". השופטת הוסיפה שהנתבעת אינה זכאית להחזר הסכום ששילמה לאחר שחתמה על הסכם בו נאמר מפורשות שדמי ההרשמה לא יוחזרו משום סיבה.
