זה נגד זה: מחזיק "הכיסא הדתי" בבית המשפט העליון, השופט אדמונד לוי, ביטל (יום א', 27.7.08) החלטה של בית הדין הרבני הגדול בנוגע להסדרי משמורת של שתי ילדות. השופט לוי קבע כי בית הדין הרבני הגדול פסק ללא סמכות ויש להשיב את הסוגיה לדיון בפני הערכאה המוסמכת.

מדובר בזוג שהתגרש לפני כשמונה שנים. על-פי הסכם הגירושין שהובא בפני בית הדין הרבני האזורי, נקבע כי המשמורת על שתי הילדות תהיה בידי האם. לאחר שנה וחצי, בניגוד להסכם, עזבה האם את הארץ עם שתי הילדות ושהתה בחו"ל כשהיא מונעת מאב לפגוש בבנותיו. האשה והבנות שבו לבסוף לארץ והאב, מחשש שהאם תעתיק את מגוריה לחו"ל, ביקש וקיבל צו עיכוב יציאה מהארץ לשתי הבנות. הצו ניתן, והאם יצאה ללא הבנות. האב פנה לבית הדין הרבני וקיבל "במעמד צד אחד" צו זמני להחזיק בבנותיו.

עמדת האשה הייתה כי הסדרי המשמורת החדשים אינם בסמכות בית הדין הרבני והגישה עתירה לבית הדין כדי שיכריע בשאלת הסמכות, אך "משבושש בית הדין הרבני להכריע בשאלת הסמכות" עתרה האישה לבית המשפט העליון. בית המשפט דחה את העתירה על-הסף בשל "אי מיצוי הליכים" והפנה את האם לבית הדין הרבני ולאחריו לבית הדין הרבני הגדול.

בית הדין האזורי קבע כי הוא "קנה לעצמו סמכות נמשכת לדון בהסדרי המשמורת בשעה שהצדדים הביאו את ההסכם הראשון לאישור". אך האם הגישה ערעור לבית הדין הרבני הגדול ובין היתר טענה כי "לכל אורך הדרך היא התנגדה מפורשות לסמכות בית הדין", זאת על-רקע אי האמון שהיא רוחשת לערכאה הרבנית. בית הדין הרבני הגדול לא הכריע בשאלת סמכות, אך דן בסוגיה כמי שקנה לעצמו סמכות וקבע הסדרי משמורת משותפת בין ההורים על-פי ימי השבוע.

האם שבה ועתרה באמצעות בא-כוחה עו"ד יעקב חובב לבית המשפט העליון וביקשה לבטל את החלטת בית הדין הרבני הגדול בטענה, פעם נוספת, כי לבית הדין לא הוקנתה סמכות לדון בהסדרי המשמורת.

כאמור, בית המשפט העליון קיבל את עמדת האם וביטל את החלטת בית הדין הרבני הגדול. השופט אדמונד לוי כתב בהחלטה כי אין מדובר בעסקי ממון אלא הסדרי משמורת. "אישור ההסכמים בערכאה הרבנית לא הציבם איפוא במגרשו של החריג לכלל המקנה לבית הדין סמכות לדון בעתירות לשינויים של הסדרי המשמורת גם בעתיד". הוא ציין כי בית הדין הרבני האזורי לא לקח חלק בעיצוב תנאי ההסדרים "לא דן ולא בירר דבר בעניינם של הצדדים".

לדברי השופט לוי, גם אם התקיימו דיונים בפני בית הדין ונעשה ניסיון למנוע את הגירושין, "אין לכך דבר עם קיומו של דיון מן הסוג האמור. בני הזוג לא היו חלוקים בדבר אדרבה - הסכמתם היא שסללה את הדרך לגירושיהם בפני בית הדין. הם לא נצרכו כלל להכרעתו של בית הדין האזורי, ומכאן שלא התקיים התנאי הראשון לרכישתה של סמכות נמשכת".

השופט לוי הוסיף, כי גם "סמכות מאוחרת" לא הוקנתה לבית הדין מאחר שהאשה לא ויתרה לרגע על טענתה בדבר חוסר הסמכות. "העותרת חזרה והדגישה בפניהן של הערכאה האזורית והערכאה הארצית כאחת ובכל הזדמנות שנקרתה על דרכה באומר ובהתנהגות כי אין היא משלימה עם סמכותו הנמשכת של בית הדין הרבני. התנגדותה לא צמצמה עצמה לאולמו של בית-הדין בלבד, ואם חלף זמן-מה בטרם הביאה את עצומותיה בפניו של בית משפט זה - בפעם האחת ובשנית - לא היה זה אלא מתוך שהמתינה לבית-הדין המלומד, למען ייתן דעתו על טענתה זו ויכריע בה. אכן, אם התמשכו ההליכים במה שנדמה למשיב כשיהוי ניכר, אין האשמה בדבר רובצת לפתחה של העותרת, וודאי שאין לפקוד עליה את ההתדיינות לגופם של דברים, משנוכחה כי אין אוזנה של ערכאת הערעור כרויה להשגותיה ונוכח החשש כי אם לא תטען למהות - ייפגע ענינה".

בית הדין הגדול ביטל, לדברי לוי, את ההסכם שאושר בערכאה האזורית ושינה מהסדרי המשמורת, "בלא שהייתה בידיו הסמכות לעשות כן". אמנם, טובת הבנות היא שעמדה לנגד בית הדין "ואולם בכך לא די כדי להקים סמכות במקום בו היא לא נקנתה מלכתחילה". השופט קבע ההחלטות של בית הדין הגדול המשנות את הסכם המשמרות "ניתנו בחוסר סמכות ודינן להתבטל".

עם זאת, השופט הציע להשאיר על כנם את ההסדרים עד להחלטה אחרת של ערכאה מוסמכת, זאת בשל פרק הזמן שחלף.

השופטים אדמונד לוי, יורם דנציגר ועדנה ארבל חייבו את האב שיוצג בידי עוה"ד נפתלי שילה ועוה"ד פרופ' מיכאל קורינלדי בהוצאות העותרת, וכן ישלם לה את שכר-טרחת עורך-דינה בסך של 20,000 שקלים.