שערי הצדק נותרו נעולים. בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק דחה (יום א', 10.8.08) מטעמי "חוסר סמכות" בקשה לבטל פסק בוררות שניתן בטעות. מדובר בפסק בוררות אשר בשל טעות דפוס כלל את האחים שם טוב, אהרן ואברהם בן גיאת. השלושה נאלצו בגלל פסק הבוררות לשלם שני מיליון שקלים, ואף הוכרזו פושטי רגל.
פסק הבוררות השגוי ניתן ב-1999, אך רק כעבור ארבע שנים התברר לאחים כי למעשה שורבבו לפסק הבוררות בטעות בשל שגגת דפוס. השלושה יצאו למסע משפטי לביטול הטעות, אך למרות שהצטיידו במכתבו של הבורר עצמו, המעיד כי אינם צד וכי מדובר בטעות, ניצבו בפני חומה משפטית.
הערכאות דחו אותם שוב ושוב. בית המשפט המחוזי דחה את בקשתם לביטול פסק הבוררות. גם בית המשפט העליון דחה אותם וכך נדחה גם ערעור על ההחלטה. בקשה לדיון נוסף נדחתה על-הסף כיון שלא הצליחו, כפושטי רגל, לגייס בזמן את סכום הערבון. כשהשיגו לבסוף את הכסף, וערערו על דחיית בקשה לדיון נוסף, נדחו פעם נוספת. לבסוף הגישו עתירה לצו על תנאי נגד החלטת בית המשפט העליון ונגד ההחלטות בערכאות שקדמו לזו כולל פסק הבוררות הראשוני - החטא הקדמון. אך שערי בג"צ נותרו נעולים.
בהחלטה פירטו השופטים את השתלשלות הפרשה מנקודת מבטם. העותרים, לדבריהם, הגישו בקשה לדיון נוסף אך זו לא נקלטה לאור "אי-הפקדת סכום הערבון הנדרש". לאחר מכן ביקשו העותרים כי "בית המשפט העליון יורה על בטלות פסק הבורר נשוא המחלוקת, פסק דין של בית המשפט המחוזי, ופסק דינו של בית המשפט העליון". זאת בטענה כי העותרים "מעולם לא היו צד לבוררות וחיובם בסכום פסק הבוררות נובע אך ורק מטעות הדפסה בכותרת פסק הבוררות וכי הבורר אישר זאת בכתב".
העותרים אף טענו כי "יש לייחס חשיבות מכרעת למכתבו של הבורר, ומסבירים כי לא פנו קודם לכן לביטול חיובם כיוון שרק באוקטובר 2002 נודע הדבר לעותרים... וכי פסקי הדין נשוא העתירה 'בטלים מעיקרא בגלל חוסר סמכות מוחלט של הבורר ובית המשפט לפסוק נגד העותרים, מאחר שהם כלל לא היו צד לתיק הבוררות, וחיובם בפסק הבוררות נבע אך ורק מטעות הדפסה בכותרת פסק הבוררות'. לשיטתם, פסקי הדין 'עומדים בניגוד ליסודות המשפט, האמת וכללי הצדק".
ההחלטה כאמור, של בג"צ - דחיית העתירה על-הסף. השופטים, המשנה לנשיאת בית המשפט העליון אליעזר ריבלין, סלים ג'ובראן ויורם דנציגר, כתבו בהחלטה כי חוק יסוד השפיטה אינו מעניק לבית המשפט הגבוה לצדק סמכות לדון בעתירה על החלטת בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים. "לשונו המפורשת של סעיף זה בחוק קובעת כי סמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק 'לתת צווים לבתי משפט, לבתי דין ולגופים ואנשים בעלי סמכויות שיפוטיות או מעין שיפוטיות על-פי דין', אינה חלה על 'בתי משפט שחוק זה דן בהם', קרי: סמכות זו אינה חלה על החלטות של בית המשפט העליון'".
לדבריהם, בפני העותרים עמד "סעד חלופי" באמצעות בקשה לדיון נוסף, "שהוא כשלעצמו מצדיק את דחיית העתירה על-הסף". אלא כזכור, העותרים אכן הגישו בקשה לדיון נוסף ובשל קושי לשלם את סכום הערבון, נדחו על-הסף, וכשגייסו את הסכום וערערו על הדחייה, נדחו פעם נוספת.
בסיום ההחלטה כתבו השופטים כי "הטענות שמעלים העותרים נדונו והוכרעו בשתי ערכאות. אין יסוד לטענה שפסקי הדין של בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון ניתנו בסמכות. דחיית טענותיהם של העותרים בערכאות השיפוטיות המוסמכות אינה מקימה להם עילה להתערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק".
