בדרך למיט אנד ויין, ז'רדיני ואני רבים קצת. שום דבר שצריך לעניין אתכם (ואולי גם לא אותנו), אבל במזל אנחנו מתפייסים ממש לפני הכניסה למסעדה, ידו נשלחת לשלי, אני מחייכת, נשיקת פיוס והופ, אנחנו נכנסים. השעה מוקדמת. 20:00. אבל אנחנו, שמרוב התרגשות לקראת ערב של בשר, צמנו כמעט כל היום, כבר סחרחרים מרוב רעב. אנחנו מלווים למקומותינו ואני מספיקה להתרשם מעיצוב המסעדה המרשים.
הבר הוא העוגן של המקום, והוא עגלולי ומסיבי ומאכלס עשרות בקבוקי יין. מסביבו אזור ישיבה מואר יותר, טיפה חשוף מדי לטעמי, ואני שמחה כשהמארחת ממשיכה ללכת. מימין יציאה למרפסת חיצונית ואז אזור ישיבה נמוך תקרה, אפלולי ואלגנטי יותר, אליו אנו מובלים ובו שולטים עץ כהה לצד גוונים זהובים, כתומים וצהבהבים. מאוחר יותר אני מבררת ומגלה שעל העיצוב אחראי הארכיטקט גד הלפרין. סחתיין עליו. גופי תאורה גדולים, בקווים עגולים ובצבעים מאופקים צפים מהתקרה באזור המואר. יש להם מן תחושה תת ימית נחמדה. באזור בו אנו יושבים, קרועות בתקרה צורות זהות, מתוכן בוקע אור רך. נעים.
בעוד אני מתפעלת מהעיצוב, ז'רדיני מתפעל מהתפריט. אז גם אני פותחת. האמת, כמו מבקרים חרוצים, בדקנו כבר בבית את התפריט ודי ידענו מה שאנחנו רוצים. בשר. והרבה ממנו בבקשה. מלצרית נרגשת ניגשת אלינו ושואלת אם אנחנו מכירים את הקונספט של המסעדה. בוודאי, אני ממהרת להשיב. הדבר האחרון שמתחשק לי עכשיו זו הרצאה על משנתו של המקום. האמת היא שזה די ברור מהאתר שלהם - רשת The Meat and Wine Co. הבינלאומית, שמתמחה בבשר, אותו היא מיישנת בעצמה וצולה תוך כבוד רב, פתחה סניף כשר בארץ. זה בגדול. ענין הכשרות מוריד להם נקודה מבחינתי, אבל כמובן שזה יתרון עבור לא מעט אנשים.
לעניין היין, שנינו לא חובבי יין אדום גדולים, ומעדיפים שמפניה או מבעבעים. אבל היות וזה לא בדיוק המקום, אנחנו מחליטים לפתוח בקמפרי תפוזים (36 שקל) ומזמינים ראשונות.
היינו להוטים אחר שני אלמנטים בשרניים בראשונות: על הבורוורס, שזו נקניקיה דרום אפריקנית פופולרית טיפוסית, מתובלת בחומץ, כוסברה ופלפל שחור, המיוצרת (במקור) מתערובת של בקר וחזיר, ועל הבילטונג - שזה ממתק בשרי שאני משתגעת עליו והדרום אפריקנים אפילו יותר. רצועות דקות של בקר (בדרום אפריקה, ייקרא מעכשיו ד"א, מייצרים אותו גם מבשר ציד ביזרי מקומי, יען ואף עוף) המיובש בשמש, צבען חום כהה עמוק, מרקמן צ'ואי נפלא וטעמן... אוי אלוהים. תמצית בשר מיובשת, חריפה-מתוקה ומתובלת.
הבורוורס (38 שקל) מוגדר בראשונות כ-pap & shaba - בורוורס בקר, המוגשות על פאפ - מילי פאפ בשמה המלא - דייסת תירס (פולנטה אם תרצו), עוד מאכל לאומי של המטבח הד"א - ברוטב צ'אקלקה מסורתי. רוטב הצ'קאלקה שבה את ליבנו עוד מהעיון המוקדם בתפריט. איך לא נזמין מנה כלשהי שתוגש ברוטב צ'אקלקה (מוגש בליווי שוטרת מחומצנת, השלמנו בעצמנו). מדובר ברוטב בסיסי בד"א, ליתר דיוק אצל האפריקנרים, הלבנים החיים בד"א ודוברי האפריקנס, השפה המשעשעת ביותר בעולם לדעתי. המנה שהגיעה לא ריגשה אותנו במיוחד - שתי נקניקיות לא מסעירות נחו על תלולית פאפ סתמית. רוטב הצ'אקלקה המדובר התגלה כרוטב עגבניות בסיסי למדי (במתכון שמצאתי באינטרנט יש מלבד עגבניות הרבה בצל, שום, צ'ילי, פלפלים, ג'ינג'ר, עלי מסאלה, שעועית אפויה ועוד ועוד). אכלנו את הנקניקיות, ויתרנו על התלולית והמשכנו הלאה.
הבילטונג בתפריט כיכב בסלט מיט אנד ויין, אך לצערנו הבילטונג אזל. במקומו הזמנו סלט אנטרקוט (50 שקל) - שהגיע עם חסות וירקות ושפע של אנטרקוט צלוי מעולה, בתיבול של וינגרט דבש וג'ינג'ר טעים ואסייתי משהו. יופי של סלט. מנה נוספת הייתה פטה כבד עוף שמוגש עם לחם וריבת בצל (39 שקל). הגיעה מנה מפלצתית - שתי פרוסות גדולות של לחם לבן קלוי, עליהן שתי פרוסות ענקמוניות של כבד ועליהן גבעה של ריבת בצל - בהינו בה בשתיקה. מה עושים? לחשתי לז'רדיני. אישית אני מעדיפה להפריד דת ממדינה במנה הזאת: צנימים (טוסטונים, כמו שאוהבים לכנות אותם בתפריטים) לחוד ופטה לחוד. תנו לי להחליט כמה משניהם אני רוצה בביס אחד. ז'רדיני לא איבד את עשתונותיו ופשוט אחז באחת ונגס בה. אני החריתי אחריו ונתתי ביס ולא יצאתי מגדרי. הפטה היה נחמד, מרקמו חלק, אך טעמיו מעט אנמיים. מה עם קצת קוניאק? חמאה? (אופס, שכחתי. טוב, זה מסביר הרבה), או בקיצור, זה שאני עושה הרבה יותר טוב.
אז אתם מבינים, מהראשונות לא הכי נפלנו. אבל העיקריות עוד היו לפנינו. כשהזמנו, דיקלמה המלצרית הנרגשת בפנינו את סוד הבשר במסעדה. הם משתמשים שם במן משרה סודית, Basting שמה, כדי לצלות את הבשר. בייסטינג זו בעצם שיטת צלייה הדוגלת בהוספת נוזלים (ציר ושומן כלשהו) לבשר בזמן הצלייה, מה ששומר על הבשר מפני ייבוש ומעניק לו ארומה ייחודית. הסועדים במיט אנד ויין יכולים לבחור האם הם רוצים את הבשר שלהם עם בייסטינג או בלעדיו. הלכנו על עם כמובן. לאחר התחבטויות רבות, הזמנתי אני את הספייריבס (אף מילה על הבשר שנועד לספרייבס. רמז, לא בקר) שמוגש כ-700 גרם (כולל העצם) מבושל במרינדה סודית וצלוי על הגריל ברוטב הבית (130 שקל) ואילו ז'רדיני (שיחקת אותה בייבי) הזמין את צלעות הטלה (139 שקל).
לצד הבשר מוצעים רטבים, ואנו כמובן ביקשנו את כולם, כי אם יש סטייה קולינרית שמאחדת את ז'רדיני ואותי, היא חיבתנו לרטבים. חיבתנו העזה לרטבים, עם דגש על כאלו ג'אנקיים אמיתיים - כל דבר שמבוסס מיונז, חריפות או תיבול עז ולרוב שמנוניות - אנחנו בעדו. והרבה ממנו. הגיעו ארבעה: ראשית מנקי גלנד (כן, בלוטות הקוף. רק בד"א אפשר להמציא שם כזה לרוטב), שהוא רוטב בשר קלאסי ונהדר, המבוסס על ציר בקר והמון תבלינים ודברים טובים כמו יין אדום ופורט ורסק עגבניות וקטשופ וצ'אטני פירות ורוטב ווסטרשייר וג'ינג'ר ושום. הבנתם את הראש? משהו כהה וסמיך ומענג כזה, שתענוג לטבול בו את הבשר, אם אתם חובבי רוטב עם הבשר שלכם. אבל כל הרטבים שהגיעו ביאסו אותנו. המנקי גלנד לא היה שום דבר שמזכיר. רוטב שום היה בטעם תעשייתי, כך גם רוטב הפלפל ואת הרביעי כלל לא טעמנו.
אבל כאן אנחנו מגיעים לחדשות הטובות. פשוט לא היינו צריכים, כי הבשר שהגיע הותיר אותנו מרוכזים ודוממים למשך דקות ארוכות, עוצרים רק כדי ללקק אצבעות (אני) ולהגן על הצלחת מפני פלישות האויב (ז'רדיני). הוא היה פשוט מעולה. הספייריבס, למרות לכלוכיי מקודם על בקר, היו מצוינים. נתח עצום, פרוס לאורכו, בשרו רך ולח ומרינדה כמו שאני אוהבת עוטפת אותו בנדיבות - מתוקה, מתובלת וסמיכה. תענוג. הם הגיעו עם צ'יפסים מצוינים, ארוכים ומדויקים. הצלעות לעומת זאת, הצליחו להוציא ממני אנקות, כאלו ששמורות לדברים מענגים באמת. מיד התחלתי להתחנף לז'רדיני תוך שאני מהללת את הספייריבס שלי במקביל, כדי שייתן לי צלע שלמה, ולא רק ביס. הוא נעתר, איש חכם שכמותו, ואני מצאתי את עצמי נוגסת בצלע עסיסית, שומן כבש נוטף על סנטרי, עיניי מזדגגות. אלוהים. זו הייתה חוויה שמימית, לא פחות. את הבשר שלי לא הצלחתי לסיים, הוא הועבר אחר כבוד לז'רדיני, שעל מצחו היה כתוב Jackpot! באותיות מהבהבות. יושב מרוצה עם הצלעות שלו לפניו, עונג שפוך על פניו.
וכאן רבותיי, נעשתה טעות ראשונה. נאמנה לאימרה העתיקה שעוברת במשפחתי - לקינוח יש קיבה נפרדת - התעלמתי מהעובדה שהמקום כשר והתעקשתי להזמין קינוח, שניים ליתר דיוק: פבלובה, שמגיעה עם סורבה קוקוס, קצפת ופירות יער (40 שקל) ופאי תפוחים שמלווה בגלידת וניל (38 שקל). הפאי לטעמו של ז'רדיני היה נפלא ולטעמי רק בסדר. אבל גלידה או קצפת פרווה זה טעם שלעולם לא אתרגל אליו, ואין לי שום כוונה לנסות. הפבלובה התגלתה ככיור בינוני, עשוי מרנג נוקשה, עולה על גדותיו עם סורבה קוקוס ורוטב פירות יער, כמובטח. טעות שניה הייתה עת נקישה עדינה עם הכפית לא הזיזה לו ואני התעקשתי. רסס פירות יער ניתז היישר אל השמלה ש, תודה לאל, הייתה שחורה ועמידה. סכין הובא כלאחר כבוד, ואני, רק מפאת חיבתי למרנג (גם אם היה עשוי יתר על המידה כמו זה) המשכתי לחצוב בו קלות. הסורבה היה סביר, הקצפת לא, ובאופן כללי הרגשתי שנענשתי על גרגרנותי. יכולתי להישאר עם הטעם הנפלא של הבשר.
בקיצור, אם לומר זאת בפשטות - זו מסעדה לאכול בה בעיקר בשר. אני חייבת לאכול את הכובע ולהודות שלמרות הכשרות, מדובר בבשר מעולה (בדיעבד הסתבר לי שחלקו מיובא, מה שמסביר את איכותו) ויודעים בהחלט איך לטפל בו במסעדה. לגבי היין - אינני הסמכות לשפוט, ולגבי הקינוחים - רק לחובבי הז'אנר.
ערב שהתחיל במריבה הפך לנוטף מיצים ומספק במיוחד. לא, לא היה מייק אפ סקס באותו הערב, נפלנו שדודים על הספה, לעכל, אבל אפשר לומר שהיה meat up sex.
