האם נמצאה הדרך להכשרת מאחזים בלתי מוסדרים? בית המשפט ביטל (יום ג', 18.11.08) מטעמי הגנה מן הצדק, כתבי אישום על עבירות בנייה נגד מתיישבי נמרוד, מאחז בלתי מוסדר ברמת הגולן. השופט ג'ורג' אזולאי קבע כי המדינה עצמה בנתה במאחז מבנים ללא היתר כחוק, לפיכך אינה יכולה לנהל נגדם הליך פלילי בגין אותה עבירה. הוא הדגיש כי למעשה מדובר במאחז "לא קיים" ולכן אין אפשרות לקבל היתרי בנייה כחוק.
מאחז נמרוד, היה בגלגולו הקודם, היאחזות נח"ל. בסוף שנות ה-90 עבר לידי החטיבה להתיישבות לצורך הקמת ישוב והמתיישבים הגיעו למקום ביוזמת החטיבה להתיישבות "בתמיכתה ובעידודה". ברבות הימים נבנו ביישוב צימרים מתקנים וכן בריכת שחייה שבגינם הוגש כתב אישום על עבירות בנייה נגד ארבעה מהם, דיאגו גולדפרב, גיא אשתר, אברהם טובול וסהר גוטמכר.
מניעים ציוניים
בא כוחם, עו"ד יאיר רונן, טען כי יש לבטל את ההליך נגדם מטעמי הגנה מן הצדק שכן הם הגיעו לרמת הגולן ביוזמת החטיבה להתיישבות ובשליחותה, כדי "ליישב את הקרקע ולקדם אזור זה ברמת הגולן... מתוך מניעים אידיאולוגיים וציוניים מובהקים". עוד טענו כי הסתמכו על הבטחה שלטונית של החטיבה להתיישבות להסדרת ישובם ואף זכו להלוואות מטעם המדינה לצורך הקמת המבנים שבגינם מתנהל נגדם הליך פלילי. הם הזהירו כי המשך ההליך הפלילי יוביל לנטישת המאחז שכן, כולו בלתי חוקי.
מנגד, טענה המדינה כי יש להבחין בין מבנים למגורים פרטיים שבגינם איש לא הועמד לדין, לבין אותם מבנים שהוקמו לצרכים מסחריים ואשר "אין חובה חוקית לספק לתושבים מקורות פרנסה בתוך תחומי היישוב, במקום שבו התוכניות שבתוקף אינן מאפשרות זאת".
היישוב כולו 'לא קיים'
כאמור, בית המשפט ביטל את כתבי האישום מטעמי הגנה מן הצדק ואף מתח ביקורת על התנהלות המדינה בפרשה. הממשלה לדבריו, היא זו שהחליטה לאייש את ההתיישבות האזרחית החדשה נמרוד, "מבלי שהיה היתר בנייה למבנים ואף לא פעלה להסדיר את אחיזתם בקרקע מבחינה חוקית". למעשה, "אין הכרזה על היישוב כיישוב חדש, אין תוכניות מאושרות ואין בכלל תוכנית בתוקף באזור, על כן לא ניתן להוציא היתרי בנייה".
חמור מכך, כתב השופט, "גם למבנים המקוריים שבהם יושבו המתיישבים ביוזמת המדינה ובעידודה אין היתר בנייה. אי אפשר לקבל היתר בנייה לשום מטרה לא חקלאית, לא מסחרית ואף לא למגורים, היישוב כולו לא קיים".
המתיישבים מצאו עצמם "בפני שוקת שבורה, או ליתר דיוק, שוקת שלא קיימת באופן חוקי". הם נלכדו "בין הפטיש לסדן", שכן מצד אחד "הריבון מיישב אותם, יוזם תוכניות, מעודד אותם בתמיכה כלכלית של הגופים המיישבים, מאשר ואף מעניק אמצעים לפיתוח ובנייה במקום. מאידך, כאשר מבקשים המתיישבים לקבל היתרי בנייה כחוק, דינן של בקשות אלו להידחות". זאת לדבריו משום שהאחיזה בקרקע אינה מוסדרת ואין בנמצא תוכנית בנייה מאושרת על איפה ניתן להגיש בקשות לבנייה או לשימוש.
העמדה לדין פוגעת בתחושת הצדק
יתרה מכך, השימוש הבלתי חוקי של מבנים "נעשה ביוזמת המדינה עצמה ועל-פי החלטתה, על כן קשה לקבל מצב בו המדינה תאשים אדם ביישום החלטת אותה המדינה, אלא אם תואשם המדינה אף היא, מצב בלתי אפשרי בעליל". המדינה לדבריו גם לא התנתה מתן תמריצים ומענקים לאותה בנייה, בהיתר בנייה כחוק, שגם לא ניתן להשיגו בשל "מצב תכנוני לא קיים".
השופט קבע כי המתיישבים הוטעו לחשוב במשך השנים כי לא יוגשו נגדם כתבי אישום אלא שתוכניות יאושרו בעתיד והמבנים יוכשרו בדיעבד. לפיכך, הליך פלילי נגד המתיישבים "פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות". השופט ביטל כאמור את כתבי האישום.
