המחקר המקיף ביותר מסוגו שעקב אחר הפרעה דו-קוטבית (ביו-פולר) וסכיזופרניה בקרב משפחות, מספק ראיות מוצקות לכך ששתי ההפרעות הפסיכיאטריות הללו חולקות גורם גנטי משותף.
במשך יותר ממאה שנה, לקהילה הפסיכיאטרית היו ספקות אם סכיזופרניה והפרעה דו-קוטבית הן שתי הפרעות נפרדות או האם הן קשורות האחת לשנייה.
ניתן לראות קווי דמיון בין התסמינים המאפיינים את שתי המחלות, כמו שינויים קיצוניים במצבי הרוח בהפרעה דו-קוטבית, ופסיכוזות (הפרעות נפשיות הכוללות איבוד קשר עם המציאות, הזיות וכו') בסכיזופרניה.
מחקרים גנטיים שנעשו לאחרונה הצביעו על גורם גנטי שכיח לשני המצבים, אך מחקרים מוקדמים יותר שנעשו ובדקו קרובי משפחה שונים לא תמכו במסקנות הללו, ולא זיהו עלייה בשכיחות הפרעה דו-קוטבית בקרב קרובי משפחה של חולי סכיזופרניה או להיפך.
קשרים משפחתיים: הפרעה דו-קוטבית וסכיזופרניה
בניסיון ליישב את המחלוקת, חוקרים משבדיה השתמשו בנתונים מרישום תושבים לאומי, יחד עם תיעוד רפואי מקיף מבתי חולים במדינה.
ניתוח הנתונים, שנאספו לאורך שלושה עשורים (1973 עד 2004), וכללו 9 מיליון שבדים מ-2 מיליון משפחות, נעשה כדי לקבוע את הסיכון לסכיזופרניה ולהפרעה דו-קוטבית בקרב קרובי משפחה ביולוגים ולא ביולוגים של חולים הסובלים מאחת או משתי ההפרעות.
החוקרים זיהו קרוב ל-36,000 בני אדם עם סכיזופרניה ו-40,500 בני אדם שאובחנו עם הפרעה דו-קוטבית.
ניתוח הנתונים גילה כי:
- קרובי משפחה מדרגה ראשונה (הורים, אחים ואחיות, או ילדים) של אנשים עם סכיזופרניה או הפרעה דו-קוטבית היו בסיכון גבוה לפתח את שני המצבים.
- במקרים בהם אחד האחים, או האחיות, סבלו מסכיזופרניה, יתר האחים היו בסיכון גבוה פי 9 לעומת האוכלוסיה הכללית לסבול מסכיזופרניה ופי ארבעה לסבול מהפרעה דו-קוטבית.
- אם אחד האחים, או האחיות, סבלו מהפרעה דו-קוטבית, הם היו בסיכון גבוה פי 8 לסבול מהפרעה דו-קוטבית ופי 4 לסבול מסכיזופרניה.
- מחצית מהאחים שחלקו את אותה אם, היו בסיכון גבוה פי 3.6 לסכיזופרניה אם האח או האחות למחצה סבלו מסכיזופרניה, ובסיכון גבוה פי 4.5 לסבול מהפרעה דו-קוטבית אם האח או האחות למחצה סבלו מההפרעה. אחים למחצה שחלקו את אותו אב היו בסיכון גבוה פי 2.7 לסכיזופרניה ובסיכון גבוה פי 2.4 להפרעה דו-קוטבית.
- ילדים מאומצים עם הורה ביולוגי שסבל מאחת מההפרעות היו בסיכון גבוה במידה משמעותית להפרעה השנייה.
גורמים סביבתיים משותפים ושאינם משותפים גם הם תרמו לסיכון, אך במידה פחותה יותר בהשוואה לגורמים גנטיים.
ממצאי המחקר פורסמו בגיליון 17 ינואר של "The Lancet".
לחשוב מחדש על ההפרעות
לדברי החוקרים, הגיע הזמן לשנות את דרך החשיבה בנוגע לשתי ההפרעות ולביצוע מחקרים גנטיים רבים יותר שיעזרו להבין טוב יותר את הסיכון המשותף.
במהדורה נלווית למחקר, דיקן אוניברסיטת קרדיף שבבריטניה טען כי מחקרים משפחתיים מוקדמים שנעשו עד כה היו קטנים מדי כדי להוכיח קשר גנטי בין סכיזופרניה להפרעה דו-קוטבית. המחקר הנוכחי לדבריו, אמין, ויש לו השלכות רציניות על הדרך בה יש לטפל בחולים אלו.
כאשר אדם מאובחן עם סכיזופרניה קל לרופאים להעלים עין מהפרעות במצב הרוח ומתסמינים אחרים שאינם מתיישבים עם האבחנה. הדבר נכון גם לגבי תסמינים פסיכוטיים המופיעים אצל אנשים שאובחנו עם הפרעה דו-קוטבית.
עוד אמר כי חשוב שרופאים יכירו בכך שהתסמינים יכולים להשתנות לאורך הזמן.
לא ניתן לסווג את רוב החולים על-פי קטגוריות, וככל שנשאלות שאלות רבות יותר, כך סביר שיימצא שילוב של תסמינים פסיכוטיים ותסמינים של שינויים במצב הרוח. הפסיכיאטריה נאבקת כבר זמן רב עם מה שמכונה "האזור האפור" וכולל את אותם חולים שאינם מתאימים לקטגוריות של הפרעה דו-קוטבית וסכיזופרניה.
החוקרים מקווים כי למחקר החדש יהיו השלכות על פיתוח טיפולים חדשים להפרעות פסיכיאטריות.
