|
|
[צילום: מסעדת צ´אנדרה בת"א]
|
|
|
|
|
בתור מתגעגעת תמידית להודו ולאוכל הודי, מה שמחתי לשמוע שיש הודית חדשה בעיר. המיקום קצת הפתיע אותי, יש להודות. ברחוב ריב"ל, שורץ השניצליות, הבגטים והמוסכים. אבל כשהתקרבתי לאזור, בצהריים רעבים במיוחד וראיתי מרחוק צמד אקליפטוסים מתנשאים, הנחתי ששם התמקמה לה המסעדה. לא טעיתי.
'צ'אנדרה' (שמה של אלה הודית וגם 'זורחת' בהינדי) נחבאת אל העצים, התגלתה כמסעדה מתוקה להפליא. מסוג המסעדות שנכנסים אליהן וחיוך רחב מתיישב על השפתיים. האוירה נעימה, ולפי הצצה שאני חוטפת לצלחותיהם של אחרים, נראה שטעים פה. אני מתיישבת לחכות ליפעת, המאחרת התמידית.
המסעדה לא גדולה, רצפתה עץ, קירותיה צבועים בחמימות ומקושטים בעיטורים הודיים יפיפיים. סיטאר תלוי במרומים, ומעין פינת מזבח ובה פסל הודי (בודהה? צ'אנדרה? וואלה, לא יודעת), קטורת ופרחי לוטוס, מעוררת בי נשכחות לגבי הטקס היומי בהודו, עת כל בעל עסק פותח את היום עם מנחה לאלים וקצת קטורת לברך על היום החדש.
מסביבי בשולחנות כמה נושאי-תגים (למה הם מתעקשים לענוד אותם על צווארם, בשם אלוהים?) בולסים בענייניות, זוג שאוכל יותר בנחת ונראה מתענג בבירור ופליט הודו טיפוסי, מזוקן ושליו יושב בצל העצים שבחוץ, על המרפסת הנעימה.
יפעת מגיעה ואיך שאני רואה את העיניים היפות שלה, ישר אני סולחת לה על האיחור. אבל הרעב דוחק ואנחנו ממהרות להזמין, אחר כך נתעדכן. התפריט לא גדול וצמחוני כמובן. כמה מנות ראשונות הודיות טיפוסיות ושתי מנות ספיישל - פאלאק פאניר ומאלאי כופתא.
צ'אנדרה מציעה שתי עסקיות משתלמות במיוחד: הראשונה כוללת טאלי, סלט קטן ומטבלים (35 שקל) ועסקית משודרגת הכוללת אחת ממנות הספיישל, סלט קטן, מטבלים ומרק היום (42 שקל). יפעת הולכת על האופציה הראשונה ואני - חובבת המאלאי כופתא - על עסקית הספיישל.
עוד הזמנו מהמנות הראשונות מיקס מטוגנים (21 שקל) שמורכב מפאקורה ובטטה ווארה, שני להיטים הודיים מטוגנים וטעימים.
את הסלט הקטן אפשר לבחור מבין מבחר משתנה, ביום בו הגענו יש סלט כרוב וגזר עם צימוקים ואגוזים או סלט סלק. אנחנו לוקחות את שניהם. כמו שאתם כבר בטח מבינים, ההודיות פה אינה גורפת. יש בהחלט נוכחות ישראלית בתפריט.
כך ברביעיית המטבלים שמגיעה בליווי לאפה טרייה וטובה, תמצאו לצד צ'אטני המנגו וצ'אטני הכוסברה (המצוינים שניהם), גם ממרח עגבניות מיובשות וטחינה טעימה.
גם שני הסלטים טעימים להפליא - סלט הכרוב עשיר בגרעינים, צימוקים וזרעי כמון וסלט הסלק בגרעיני דלעת. שניהם מתובלים במתינות לא הודית בעליל.
בשלב זה מגיע הדאל, אותו מציגים כמרק, למרות שהודים נוהגים לאכול אותו בתוספת האורז. אמיר, בעל המקום, הבשלן הראשי ואיש מקסים ביותר, מספר שההחלטה להגיש אותו בנפרד נובעת מבקשות הסועדים, שמתייחסים אליו כמרק לכל דבר. נחמד, הגמישות הזאת. מוצא חן בעיניי. לא מנסים לחנך אף אחד.
גם הדאל מצוין, סמיך ועשיר כנדרש ואני מתאפקת לא לסיים אותו כדי להשאיר מקום לבאות. מיקס המטוגנים מצטרף לשולחן, מלווה בעוד מאותו צ'אטני כוסברה מ-מ-כ-ר ויוגורט עם מלפפונים ושמיר (בין ראיטה הודית לצזיקי יווני) לטבילה. הפאקורות רכות ונימוחות והבטטה ווארה היום הוא בצל, במעטפת קמח חומוס ועשבי תיבול - טעים להפליא וחף מרמיזות לטיגון שעבר.
הקו הטעים והמדויק הזה נשמר גם בעיקריות, כמו גם הפרשנות החופשית למנות הודיות מוכרות ואהובות. הטאלי מגיע בצלחת המסורתית ומכיל תבשיל תפוחי אדמה ותרד מנוקד זרעי שומר, תבשיל שעועית, גזר וכרובית עם שמץ חלב קוקוס, אורז מושלם ומעט מאותה ראיטה/צזיקי.
המאלאי כופתא שלי מתגלה כשלוש כופתאות רכות וטעימות ברוטב עגבניות עדין עדין, עשיר בשברי קשיו, גרעינים, זרעי שומר וזרעי חרדל. שוב, פרשנות אישית מקומית (ובריאה, אני מנחשת) למנה שלה כל כך הרבה ביצועים. כל מאלאי כופתא שאכלתי בהודו לא היה דומה למשנהו, וכאן מדובר בפרשנות מעודנת להפליא, שאחרי שאני יושבת עם אמיר, אני מבינה את פשרה.
בשלב זה נרגע הלחץ של עונדי התגים ואמיר יושב איתנו להבהרות ותחקורים. מסתבר שזהו גלגולה השני של צ'אנדרה עלי אדמות (בישראל לפחות) ובראשון היא הייתה מלכת שוק מחניודה (בהגייה הירושלמית כמובן), ואשכרה עלו אליה לרגל מכל קצוות הארץ ואף תיירים נורבגיים הגיעו ערב אחד כשמפה בידם והמלצה חמה, ותבעו שיאכילו אותם. נסיבות החיים החזירו אותו לתל אביב ועכשיו הוא מקווה להגיע לאותו הקהל גם כאן. תחושת בטן? נראה לי שיצליח לו.
אמיר קולט את רחשי לבי ומציע משהו מתוק, אנחנו כמובן לא מסרבות. כשאני שומעת שיש מעין גרסה של בנופי בתפריט, מובן שזה מה שאני מבקשת. מגיעה קערת זכוכית קטנה ובה התגלמות כל אהבותיי - קרם קוקוס עשיר, מתובל בהודיות נעימה, מונח על שכבה דחוסה של בננות מעורבבות עם פירורי בצק דחוס. אושר צרוף. קטן ומדויק, זה בדיוק מה שצריך בסוף ארוחה כזאת והמחיר - 6 שקל - נעים אף יותר.
צ'אי (8 שקל) מתבקש מגיע ואחריו עוד אחד. אנחנו ממשיכים לדבר ומסתבר שגם את ליבו של אמיר שבו האקליפטוסים וזה מה שגרם לו להחליט לקחת את המקום. אכן, מדובר באחד המקומות הנעימים ביותר שישבנו בהם לאחרונה, ובפירוש באחד הטעימים.
העדינות אותה לא פסקתי מלהזכיר, מגיעה מאמיר ועוברת גם לאוכל. אוכל שנעשה באהבה, עם מחשבה ועם ראש פתוח. יש לי תחושה שסינדרום ירושלים יחזור על עצמו גם בתל אביב. השמש זורחת מעל צ'אנדרה. נמסטה.
