נדחה ערעור חוקר פרטי שהורשע במתן שוחד

אמיר בן-נאים, שעסק בחקירות פרטיות ללא רישיון הגיש ערעור לבית משפט המחוזי בתל אביב על גזר דינו של בית משפט קמא שהרשיע אותו בסדרה של עבירות ושלח אותו ל-24 חודשי מאסר בפועל.

בכתב האישום נטען שבן-נאים פעל להוצאת מידע שלא כדין ממאגרי מידע ממוחשבים המנוהלים על-ידי רשויות ציבוריות תמורת כסף או סמים. המידע הועבר לחוקרים פרטיים תמורת תשלום ונעשה בו שימוש לצרכים שונים. כתב האישום המקורי תוקן פעמיים לקראת חתימה על הסדר טיעון, ובן-נאים חזר בו מכפירתו, הודה והורשע בעובדות כתב האישום המתוקן בשנית.

בן-נאים הודה בין היתר בעבירות הבאות: התעסקות אסורה בחקירות וקיום משרד חקירות ללא רישיון; עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע; פגיעה בפרטיות (עבירות רבות); הפרת חובת הסודיות בשימוש במאגרי מידע (עבירות רבות); שימוש שלא כדין במאגרי מידע (עבירות רבות); עבירות של מתן שוחד (עבירות רבות); קשירת קשר לביצוע פשע; פגיעה בפרטיות (עבירות רבות); הפרת חובת הסודיות בשימוש במאגרי מידע (עבירות רבות); שימוש שלא כדין במאגרי מידע (עבירות רבות) ועוד.

בית משפט קמא טעה כשייחס, בפתיח של גזר הדין, לבן-נאים, עבירה של חדירה לחומר מחשב במספר אישומים, שנמחקה מכתב האישום וציין שהורשע באישום הרביעי ב"עבירות רבות" של מתן שוחד, במקום ב"מספר הזדמנויות".

בכתב הערעור טען בן-נאים שיש לתקן את טעויותיו של בית משפט קמא בשל מראית פני הצדק. כמו-כן שבשיקולי הענישה, לא ניתן משקל ראוי לנסיבותיו האישיות ובית משפט קמא לא פעל במסגרת אחידות הענישה שנגזרה על נאשמים אחרים בפרשות דומות. המדינה ביקשה לדחות את הערעור וטענה שהעונש שגזר בית משפט קמא, מתון ומאוזן באופן יחסי להיקף המעשים וחומרתם. "חודשי המאסר בפועל שנגזרו על המערער הינם במסגרת הרף העליון שנקבע בהסדר הטיעון, ואינם מהווים חריגה ממנו". המדינה הודתה שנפלו מספר טעויות בגזר הדין, אלא שלדבריה הללו היו מינוריים ועובדות כתב האישום נותרו בעינן.

מוסר השוחד

בפסק הדין דחו השופטים דבורה ברלינר, זאב המר ותחיה שפירא את הערעור. "אכן, קיים חשש שטעותו של בית המשפט ביחס לעבירה של חדירה לחומר מחשב, העצימה את התייחסותו המחמירה, אך עדיין יש להעמיד את הטעות בתוֹאַם (פרופורציה) הנכון. בנסיבות העניין, עבירת החדירה לחומר מחשב - שיסודותיה העובדתיים, כולם, בוצעו על-ידי עובדי הציבור, ולא המערער - אינה המרכזית במכלול כתב האישום וגם לא החמורה שבין העבירות. העבירה החמורה והקשה ביותר בכתב האישום, אם נתייחס לעבירות במנותק מן המכלול, היא העבירה של מתן השוחד (באישום השני - "עבירות רבות" ובאישום הרביעי - "במספר" הזדמנויות)".

"המערער לא נדרש לשלם שוחד לשם פעולה לגיטימית או קבלת שירות ציבורי שהיה זכאי להם. הוא שיחד מרצונו, תוך קשירת קשר עם עובדי הציבור, כדי לקבל מהם שירותים בלתי חוקיים ובלתי לגיטימיים בעליל, אותם יזם לקידום עסקיו ועיסוקיו הבלתי חוקיים, במסגרת התעסקות, שכולה אסורה, בחקירות וקיום משרד חקירות ללא רישיון. השוחד, לא רק מעוור פקחים ועיני חכמים ומסלף דברי צדיקים, אלא משחית את המינהל הציבורי, מתפשט בגופו כסרטן, פוגע בשירות לאזרח ובאמון הציבור, במעשיהם ובשיקוליהם של רשויות המינהל, מגביר את הביורוקרטיה ואת חוסר היעילות של הרשויות, ובכך יש לו השפעה שלילית על הכלכלה ועל המרקם החברתי של המדינה. המערער לא נרתע אפילו מלשחד את קרובת משפחתו, עובדת המוסד לביטוח לאומי, לה סיפק סמים תמורת המידע שמסרה לו (אישום שני), ציינו השופטים.

עוד נכתב בפסק הדין כי "הטעויות הנוספות של בית המשפט, ביחסו למערער בעבירות מסוימות באישום הרביעי, ביצוע "עבירות רבות", במקום "במספר הזדמנויות" - אינן משמעותיות. העונש שהוטל על המערער אינו חמור כלל ואף נוטה לקולא, בהתחשב בעבירות שנותרו בכתב האישום המתוקן בשנית, בהן הודה המערער. גם אילו הוטל עליו הרף העליון של עתירת המדינה, לא היה העונש חמור כלל. נראה לי שלאור ריבוי העבירות והיקפן, חומרתן של עבירות השוחד, עבירות המחשב והפגיעה בפרטיות, נפיצותן הכללית של המעשים נושא האישום, יש מקום להעלות את רף הענישה", נכתב בפסק הדין והוסף כי "יש לזכור, כי בהסכימו להסדר הטיעון ביחס לעונש, קיבל על עצמו המערער את 'הסיכון' כי בית המשפט יטיל עליו את העונש המירבי המבוקש בגין העבירות בהן הודה, ועדיין סבר וקיבל את ההסדר".

"בית משפט קמא אומנם טעה בגזר הדין ביחסו לו מספר מצומצם של עבירות שנמחקו - אך גזר עונש נמוך מהרף העליון. מה למערער כי ילין? לפי סעיף 215 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982: "בית המשפט רשאי לדחות ערעור אף אם קיבל טענה שנטענה, אם היה סבור כי לא נגרם עיוות דין". גם אם אכן נפלה טעות מסויימת בגזר הדין, הרי בנסיבות העניין וכפי שהוסבר לעיל בהרחבה - לא נגרם למערער עיוות דין, ואין להתערב בעונש שגזר בית משפט קמא", דברי השופטים.