אביטל אדרי תבעה את בנק לאומי בבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים לאחר שהפסידה כספים שהושקעו בתוכנית חיסכון. לדבריה, סברה לתומה שכספה הושקע בפיקדונות קצרי מועד בהם אין סיכוי לירידת ערך ומאוחר יותר התברר לה שכספה הושקע באפיק בעל סיכון. לטענתה, לא נאמר לה שהשקעה בתוכנית צמודת דולר כרוכה בסיכון, היא לא חתמה על מסמך כלשהו ואילו ידעה על כך, לא הייתה נענית להצעת הבנק ולא משקיעה כספים.
הבנק השיב בכתב ההגנה שההשקעה לא הייתה בניירות ערך ולפיכך, לא חלה עליו חובה למתן ייעוץ באמצעות מי שהוסמך לכך לפי החוק להסדרת העיסוק בייעוץ השקעות, בשיווק השקעות ובניהול תיקי השקעות, תשנ"ה-1995. לדברי הבנק, ההשקעה בוצעה בשני שלבים וביום 26.4.09 ביקשה אדרי להפקיד סך של 30,000 שקל בתוכנית חיסכון צמודה ללירה שטרלינג למשך שנה, הנושאת ריבית שנתית של 4.5%. "עובדת הבנק הסבירה לתובעת על הסיכונים וכי במקרה של הפסד, הסכום יופחת מהקרן". בהמשך, כך נטען, הסכימה להפקיד סך של 59,300 שקל בתוכנית צמודת דולר ו"לפזר" את הסיכון. הבנק הכחיש שהתרשל וביקש לדחות את התביעה.
השופטת מרים ליפשיץ-פריבס פסקה שהבנק העניק לאדרי ייעוץ טרם השקעתה בתוכנית הראשונה צמודת לירה שטרלינג והיא חתמה על הבקשה לאחר שהבינה את תוכנה. "הובהר לתובעת על הסיכון בהשקעה ביחד עם הצגת יתרונותיה של התוכנית, בשל הריבית השנתית הגבוהה שלה. התרשמתי מעדות התובעת בדבר יכולתה לפי כישוריה, להבין את ההסבר שניתן לה, ולא מצאתי כי נמנע ממנה מידע רלוונטי להשקעה או שנדרשו הסברים נוספים, מעבר למה שנאמר לה".
באשר לתוכנית השנייה פסקה השופטת שלא הובהרו לאדרי כל הסיכונים בגין ההשקעה פרט לצורך לפזר את הסיכונים. "לפי הוראות חוק הבנקאות (שירות ללקוח) התשמ"א-1981, על הנתבעת להקפיד על גילוי נאות ללקוח, כמצוות סעיף 5 לחוק ולפי הוראות כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), התשנ"ב-1992. לפיכך, היה על נציג הבנק להציג בפני התובעת חוות דעת מקצועית לגבי מהות ההשקעה המוצעת. על הנתבעת לנהוג בזהירות מוגברת כלפי הלקוחה-התובעת, בשל קיומם של יחסי אמון ביניהם, הדורשים הצגת כל הסיכונים הכרוכים בהשקעה". השופטת קבעה שהבנק התרשל במילוי חובתו וחייבה אותו לשלם לאדרי פיצוי בסך של 3,500 שקל בתוך 20 יום.
