אדוארד יורקביץ' תבע את עיריית ירושלים בבית משפט לתביעות קטנות בעיר בבקשה לבטל דוח חנייה משנת 1996 ולקבל החזר כספי בסך 532 שקל שנגבה מחשבון הבנק שלו באמצעות הליכי הוצאה לפועל. התובע ביקש גם פיצוי בגין עוגמת נפש, בזבוז זמן והוצאות שנגרמו לו עקב התנהלות העירייה.
מכתב התביעה עלה שבחודש אפריל 2008 התובע קיבל הודעות משני סניפי בנקים בהם מתנהלים חשבונותיו, שהוטל עליהם עיקול בסך 532 שקל מטעם עיריית ירושלים. לטענתו, הוא לא קיבל כל הודעה על הדוח או על החוב ועל-מנת לסיים את העניין במהירות, הציע לשלם את הקנס המקורי, למרות שלא היה ידוע לו על קיומו. לכתב התביעה צורף תצהיר של התובע, שנשלח לעירייה ביום 3.4.08, בו נאמר שלא קיבל הודעה על דוח החניה, ובפנייה למחלקת חובות של העירייה התברר שתזכורות שנתיות נשלחו למושב גאליה, אלא שהוא עזב את המושב בשנת 1997, ועדכן את כתובתו החדשה מול הרשויות. לדבריו, העירייה הבהירה לו שמאחר ולא הוכיח שלא קיבל את הודעת הקנס מסיבות שאינן תלויות בו, מהווה המסירה המצאה כדין וניתנה לו אפשרות לשלם את החוב בסכום מופחת של 300 שקל.
בכתב ההגנה טענה העירייה שיש לדחות את התביעה על הסף בשל העדר סמכות עניינית. לדבריה, התובע לא שילם את הקנס ולאחר שחלפו המועדים להגשת בקשה לביטול הקנס או בקשה להישפט, החוק ראה אותו כאילו הורשע בבית משפט ונגזר עליו הקנס. "לאחר שהעיקול שהוטל על חשבונו של התובע מומש, רואים אותו כמי שהודה בעבירה, הורשע, ונגזר דינו. הודעת תשלום הקנס הוצמדה לשמשת רכבו של התובע בסמוך לשעת ביצוע העבירה ומשלא שולמה, ולא התקבלה בגינה כל תגובה, נשלחה כדין בדואר רשום תוך שנה מיום ביצועה למען הרשום של התובע על-פי רישומי משרד הרישוי במושב גאליה, הודעת התשלום חזרה מהטעם שלא נדרשה על-ידי התובע. ההודעות נשלחו בדואר רשום, ללא צורך באישור מסירה, והנטל לסתור את החזקה כי ההודעות הומצאו כדין וכי הוא לא קיבל את הדוחות עובר אל התובע". העירייה הוסיפה שלתובע לא נגרמו נזקים המזכים בפיצוי.
בפסק הדין קבעה השופטת עירית כהן, שעדותו של התובע נתנה הסבר סביר לכך שלא קיבל את ההודעה. "התובע שלח אל העירייה תצהיר לפיו עזב את מושב גאליה בשנת 1997 ועדכן את כתובתו ברשויות וכי הוא לא קיבל שום הודעה בעניין הדוח מתאריך 3.5.96. בפנייתו הודיע התובע כי הוא מסכים לשלם את הקנס המקורי. העירייה לא הסתפקה בתצהיר זה. עדותם של התובע ואשתו בבית המשפט, הייתה אמינה. גם הפעולות הנמרצות בהן נקטו מאז התברר להם שקיים חוב, תומכות בעדותם. העובדה שהנתבעת בחרה לנקוט בהליכי גבייה כ-12 שנים לאחר משלוח ההודעה בדואר רשום, מקשה על בירור העובדות".
השופטת הדגישה שהתנהלות העירייה בטיפול בפניית התובע הייתה רשלנית. "התובע קיבל תשובות באיחור בלתי סביר, התובע לא קיבל נתונים אודות ההודעות שנשלחו אליו על-ידי העירייה והנתבעת המשיכה בהליכי הגביה תוך התעלמות מההתכתבות בין הצדדים. אני מקבלת, אפוא, את טענות התובע לפיה התנהלות הנתבעת בכל הנוגע למשלוח ההודעות ולהליכי הגביה בה נקטה, כולל הליך העיקול, נעשו ברשלנות".
בסופו של דבר השופטת חייבה את עיריית ירושלים לשלם לתובע בגין עוגמת נפש שנגרמה לו עקב טיפולה בפרשה ובגין ההוצאות בהן נשא, סכום של 5,000 שקל בתוספת הוצאות משפט בסכום של 350 שקל - הסכומים ישולמו בתוך 30 יום.
