כשהשורות האלו נכתבות לאונרד כהן עומד על הבמה, באמצע הדרן, לוקח את מנהטן ויחד אתה גם את רמת גן. יותר נכון לומר, רמת גן מפקידה את עצמה בידיו האהובות, חרושות הקמטים. והנה, בשיר הבא, "מעיל הגשם הכחול המפורסם". איזה כיף שהוא עושה אותו. ההופעה הזאת מסתיימת בניצחון גדול.
זה לא היה כך בהתחלה. "מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל", מלמל כהן בעברית רצוצה בפתיחת ההופעה. אבל המשכן שבו סידרו לו להופיע, איצטדיון רמת גן, התגלה - כצפוי - כאתר הופעה מאוד בעייתי. הסאונד היה לקוי, מקדם האינטימיות נמוך. ואם כך זה הרגיש מהמקום המפנק שלי בקרבת הבמה, על אחת כמה וכמה ביציעים המרוחקים.
וזאת לא הייתה הבעיה היחידה. היה עניין האיחורים. ב-20 הדקות הראשונות של ההופעה כהן נאלץ לשיר מול אנשים מתרוצצים שמחפשים את כיסאותיהם, ולא משנה כמה פעמים הדגישו שההופעה תתחיל בזמן. זה היה מביך ולא ראוי. וזה עוד כלום לעומת עניין הסטיקלייטים. ב"דפש מוד" זה עוד היה סביר, אבל סטיקלייטים בהופעה של לאונרד כהן? מעניין, אגב, מדוע הם היו ירוקים. האם ייתכן שבגלל שזהו הצבע המזוהה עם נותנת החסות? לא, לא ייתכן. לגופים מסחריים בישראל יש קווים אדומים, כלומר ירוקים. לא?
אבל כהן היה יותר גדול, הרבה יותר גדול, מכל המכשולים שהוערמו על ההופעה שלו. בחלק הראשון הוא עוד נראה מעט מסויג והיה פחות קומוניקטיבי מאשר בהופעה שמתועדת בדי-וי-די החדש שלו. גם השירים לא כולם צלחו. למעשה, בחלק הראשון זאת הייתה הופעה סבירה עם כמה רגעים נפלאים, למשל "מי באש" מלא ההוד, "ציפור על תיל" שנוגן כמעט כמו שיר קאנטרי ו"מלון צ'לסי #2", שמשך אותך לתוך אותו חדר שבו ג'ניס ג'ופלין עשתה מה שעשתה לכהן בזמן שהלימוזינה חיכתה בחוץ.
אחר כך הייתה הפסקה, ובחלק השני, אחרי כמה שירים שבהם התחמם בהדרגה, כהן הראה שגם אם הפיזיות שלו מיד שנייה, כפי שכתב באחד משיריו, הרי שהכריזמה שלו, הרגישות שלו, האנושיות שלו - כולן יד ראשונה במצב מצוין. לטעמי רגעי השיא נרשמו כשכהן שר את "פרטיזן" בביצוע שלקח אותך אל השלג של אירופה שותתת הדם וכשהוא פינה את מרכז הבמה לזמרת המופלאה שרון רובינסון בשיר "רחוב בוגי". אחר כך בא "הללויה", שהעמיד אל הקהל לראשונה על רגליו, ואחר כך שורה ארוכה של הדרנים מצוינים, שבסופם לא נותר אלא לומר: היה שלום לאונרד, תודה שבאת, וסליחה על הסטיקלייטים.
