רבים הם הסיפורים באמתחותיהם של ניצולי השואה ששרדו את התופת. אחד מהם סיפר כי חיו מלחם צר, ואם לא היה לחם בנמצא חיפשו לפחות משהו ללעוס. אכלנו מַלַאי (לחם מתירס) ומַכּוֹך, גושים עם קצת שומן שנשארו מבית החרושת לשמן, ובהם היו מסיקים תנורים. שלא כמו בארץ, שם לא היו דתיים וחילונים, כולם היו יהודים. ידענו שיש ריבונו של עולם וידענו מה היה בעיירה, אבל עסקנו בקיום היום-יומי, ולבסוף שרדנו 2 מתוך 50. על יום כיפור שמענו רק למחרת. אבא שלי ביקש מכל מי שזוכר תפילה, לבוא אליו. הוא זכר את הרוב. אספנו את מה שכתבו כולם וכך התפללנו. אתם לא קולטים שלא היה שייך להתפלל. כולם שכנו בדירי חזירים ובמחסני ארובה. בקור של מינוס 40 מה שייך להתפלל? חשבנו איך לשרוד את הקור ולשרוד את הטיפוס. כשהיה חג ידעו שזה חג אבל לא מעבר לכך. הנאצים עשו ניסויים עלי ועל בן-דודי. מאז הוא לא התחתן כי פגעו לו בפריון.

"הביקור הזה נותן לנו הרבה מאוד", אמר ניצול אחר. "זו הוכחה ברורה שהשונא ישראל לא הצליח במלאכתו, עם כל רצונו להכחיד ולמחוק אותנו מעל פני האדמה. בעיירה בה נולדתי ברוסיה היה בית כנסת יפה. הרוסים רצו למחוק את הקיום היהודי והלאימו אותו, כי תורת הרוסים היא להרוג את הרוחניות היהודית. באירופה הרגו בנו לשם הרג, בגזים ובמכונות ירייה. הרעיבו אותנו והעבירו מארץ לארץ. בביקור הזה הרגשנו שהשרשרת נמשכת".

אחד הניצולים שניגש אל הרב ומקבל ברכה, מבקש גם בקשה שהרב שטיינמן יחתום לו על טופס נוכחות כדי להראות לאשתו. "בשביל שלום בית", ביקש, אך הרב רק חייך ולא חתם. כנראה שהתמונות של הצלמים מסביב הן הוכחה מספקת לביקור, שאינה מצריכה חתימה. אחר כך הגיע אל הרב ניצול אחר, שבארנקו הקמיע היחידי אותו כתב ר' שעיה קרסטירר. את הקמיע קיבל מאביו, ולא הסכים למכור אותו גם כאשר הוצעו לו תמורתו 50,000 דולר מנכדו של הרב. את הקמיע קיבל הבן בשנת 25' במחנה ריכוז. "זה ישמור עליך", אמר האב לבנו ביום בו מסר לו את הקמיע.

כסגולה להרחקת עכברים, תולים רבים את תמונתו של ר' ישעיה קרסטירר. הניצול, ישעיהו זיידנפלד שמו על-שם ר' ישעיה ההוא, סיפר לרב שטיינמן את הסיפור האמיתי המסביר את הקשר בין העכברים לר' ישעיה. הרב שטיינמן שמע את הסיפור בשפה האידית, ולבסוף השיב שעד היום לא הכיר את הסיפור.

הדבר אירע בהונגריה של שנות העשרים. עלילת דם על משפחה יהודית הביאה לכליאתו של ראש המשפחה. אל הצדיק ר' ישעיה ניגשה ניגשה אשתו של האסיר וסיפרה לו על בעלה הכלוא. הוא בירך אותה, וכעבור שלושה שבועות שבה אליו לספר לו כי דבר לא אירע. - הבטחת לי שישתחרר, והנה בבית הילדים בוכים ואין לי במה להאכיל אותם - סיפרה. - לכי לביתך, וביום חמישי הבא בחצות תראי שהוא ישוחרר – השיב לה הרב. מעט לפני חצות עלו באלפיהם עכברים ממרתפי בית הסוהר, וכירסמו את דלת העץ של התא. הבעל הכלוא ניצל את ההזדמנות וברח לביתו.

הרב האחרון אצלו ביקרו היה אהרן ליב שטיינמן. כאשר הגיעו התנמנם הרב לכמה דקות, ולכן המתינו לו בחדר השיעורים. כמו שאר בתי הרבנים, היה זה בית ישן שהפשטות וההזנחה ניכרה מכל פינה בו. הרצפה ישנה, וקולות הרחוב הסואן חודרים מבעד לתריסים הישנים ונשמעים היטב בתוך הבית. את הקירות המאפירים בקושי רואים בינות למדפים מלאי הספרים, והתקרה מעל מתקלפת. מעל נמצא מזגן ישן וארוך, רוב הזמן הוא כבוי. למרות שמדובר בחדר קטן, מתייחס אליו הרב שטיינמן כאל "רַחְבוּת".

את הקהל הוא מקבל בחדרו הקטן, כשהוא יושב על מיטתו ונתמך בגבו מאחור בכיסא הפוך. מעליו שישה פלורוסנטים מונמכים המשתחלים מהתקרה. ליד מיטתו נמצא מקרר ישן. כאשר חיה הרבנית, התקלקל מקרר האמקור הישן, וחיפושיה אחר מקרר זהה עלו בתוהו, שכן מקרר מדגם זה לא יוצר עוד, ולכן קנו מקרר ישן קצת פחות. לנשים שבאו אליה לספר על מר גורלן הייתה מראה את המקרר הישן להראות שאפשר להסתפק במועט.

גם המטבחון פשוט. בחלל שלו אין די מקום עבור מקרר, אבל יש עבור כיריים, ארונות ירקרקים מתקלפים, שולחן קטן מעץ מתבלה ושולחן שבור. מן התקרה משתרך חוט ארוך שבסופו בית-נורה ריק. האור למטבחון מגיע מפלורוסנט על הקיר.

טרסנסטה, מאלק, טרייזינשטט, סיביר, לנינגרד, בודפשט, ברגן בלזן ואפילו ג'רבה היו חלק מן המקומות ששמם עלה בשיחות בין הניצולים לרבנים. הרב שטיינמן עלה ארצה מליטא, אך עשה זאת הרבה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.

ר' גדליה שיינין שהציג את החבורה בפני הרב קנייבסקי, אמר לו: "הרב יברך אותם, שברכות הרב יתקיימו". הרב צחק וענה: "אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך". אחת לשבוע מדי בוקר, מקבץ סביבו ר' גדליה גרעין של כ-15 ניצולים חרדים ודתיים, כולם אודים מוצלים מאש, ברחוב בני ברית בירושלים. תחת חסותה של עמותת "משגב לקשיש", המספקת את צרכיהם ומארגנת הכל, שומעת קבוצת הניצולים שיעור תורני, לומדים משניות וקצת פירוש רש"י על התורה, וטועמים מהכיבוד. לחלקם זוהי נקודת האור השבועית היחידה. הפעם יצאו הניצולים לסבב בבתי רבנים בבני ברק. את הביקור פתחו בביתו של הרב מיכל יהודה לפקוביץ', ישיש בן 97, והתקבלו אצלו בחום. הבא במסע היה הרב קנייבסקי, הצעיר ממנו ב-15 שנה.

אחרי שיצאו מבית הרב אל רכב ההסעות שהמתין להם ראו לידו את הרבנית בת-שבע קנייבסקי, דמות בפני עצמה, שלברכותיה משחרות נשים רבות. סביבה עמדו כמה נשים אוחזות במטריות וסוככו עליה. כשהיא מתעלמת מן הגשם המטפטף סביבה, האזינה גם הרבנית ברוב קשב לניצולי השואה. כל אימת שמישהו מהם דיבר על קהילה שהושמדה הצטמרר גופה כאילו מישהו תקע מחט בבשרה. "וויי וויי וויי וויי", היו מילותיה שחזרו על עצמן, וביטאו את התרשמותה מסירות הנפש לצד הזעזוע מהטרגדיה האישית של כל אחד.