בת המשפט העליון פסק כי האכסניה הגרמנית ובית רוטשילד הינם מוסדות חינוך חוקיים ולגיטימיים. פסק הדין ניתן על-ידי הרכב-שלושה שופטים: אילה פרוקצ'יה, סלים ג'ובראן, יונתן עדיאל. ההכרעה ניתנה לאחר 10 שנים בהם ננקטו הליכים משפטיים.

בפסק הדין שנכתב על-ידי השופטת פרוקצ'יה, דן בית המשפט העליון בפרשת העברת זכויות חכירת מישנה לדורות בשני נכסי מקרקעין בעלי ייחוד היסטורי-ארכיאולוגי ולאומי ("האכסניה הגרמנית" ובית רוטשילד) לשני גורמים פרטיים - ישיבת אש התורה ועמותת נר לרחל, במקביל.

העותרים, תושבי הרובע, ביקשו למנוע את רכישת החזקה בבית רוטשילד בידי העמותה בשל החשש שהדבר יכביד באופן ניכר על התחבורה במקום, יגביר את הצפיפות, ויפגע באיכות החיים של תושבי המקום - אינטרס פרטי של תושבי המקום לשמר את רמת החיים והנוחות הבסיסית ברובע.

כמו-כן, גם הקרן לירושלים מצידה, ביקשה לבטל את הסכם החכירה עם ישיבת אש התורה ביחס לאכסניה הגרמנית מהצורך להותיר אתרים בעלי ייחוד לאומי-היסטורי בידי הציבור ובחשש לפגיעה חמורה בנכסים לאומיים הטמונה בהעברת זכויות בהם לידי גורמים פרטיים.

בג"צ דן בשאלות דיוניות ומהותיות וקבע שהאינטרסים המניעים את העותרים הם לגיטימיים וראויים כשלעצמם. בהערה צדדית אמרה השופטת, כי העתירות הן כלפי תהליך ההקצאה המכרזי שננקט ביחס לשני המתחמים, ולא כלפי האינטרסים שהוצגו, שכן, למכרזים החדשים שפורסמו לא הייתה כל התנגדות ישירה מצד העותרים.

השופטת אף הוסיפה, כי רק למעלה מחמישה חודשים לאחר ששולמו התמורות עבור החכירות, הוגשה העתירה. העותרים בשתי העתירות היו מודעים, מטבע הדברים, למהלכים המכרזיים שננקטו, ולזכייתן של הישיבה והעמותה במכרזים אלה. חרף זאת, הם פנו לבית משפט זה זמן ניכר לאחר כריתת הסכמי החכירה ורכישת הזכויות המוקנות בידי העמותה והישיבה.

נתונים אלה החלישו, מטבע הדברים, את מעמדם של העותרים בעתירות אלה. אך, השופטת החליטה כי בשל חשיבותן המהותית של הטענות הנטענות בפיהם ביחס לחוקיות ההקצאות מבחינת האינטרס הציבורי, היה אף מקום והצדקה לבחון את הדברים לגופם.

במישור המהותי, בדקה השופטת האם חורגות הקצאות המקרקעין ממסגרת הסמכויות והמטרות הנתונות לחברת הרובע במסמכי היסוד הקובעים את מסגרת פעילותה באופן הגורר את בטלותן של עסקות אלה וקבעה, כי הסמכויות המוקנות לחברת הרובע על-פי תזכיר ההתאגדות והסכם הרובע לצורך הגשמת יעדיה הן רחבות מאד וכוללות, בין היתר, גם החכרת מישנה של נכסי מקרקעין ברובע.

יש לציין, כי מסמכי היסוד הנוגעים לחברת הרובע (התזכיר והסכם הרובע) אינם כוללים הגבלות ספציפיות ביחס לסוגי נכסים המותרים או האסורים בהחכרות מישנה. לכן, פסקה השופטת, הסכם הרובע בין חברת הרובע למינהל היקנה לחברה שיקול דעת רחב בביצוע החכרות מישנה, ולא הניח סייגים מפורשים לסמכות רחבה זו. יתר על כן, בכלל מטרות השיקום והפיתוח של הרובע, נכללות גם מטרות חינוך, ואחזקה של מקרקעין למטרות ציבוריות, בכפוף לשמירת אופיו וייחודו ההיסטורי, דתי ותרבותי של האזור.

ביחס לבית רוטשילד בחנה השופטת האם ייחודו ההיסטורי והלאומי של הבניין לא ייפגע עקב השימוש הנעשה בו כבית ספר. השופטת פסקה שאין בהקצאת מתחם בית רוטשילד למטרות חינוך חריגה מסמכות וסתירה למטרות שחברת הרובע אמורה לפעול על-פיהן (על-פי מסמכי היסוד הקובעים את מסגרת הסמכויות והמטרות מכוחם היא פועלת). זאת, בנתון לחובה לשמור על ייחודו של הבניין מבחינת שימורו, המוטלת על הרשויות המוסמכות.

גם ביחס לאכסניה הגרמנית, מקום המשמש כיום גן ארכיאולוגי, פסקה השופטת כי החכרת מישנה של מתחם זה, כשלעצמה, אינה עומדת בסתירה למטרות ולסמכויות של חברת הרובע, בכפוף לתנאי מוקדם כי ייחודו ואופיו של המקום יישמר ולא ישונה, וזאת במסגרת חובתה של החברה לשמר את ייחודו של אזור הרובע בכלל, ושל אתרים ספציפיים בעלי אופי מיוחד בתחומו, בפרט.

השופטת פרוקצ'יה והשופט יונתן עדיאל קבעו, כי אין מקום להתערב במישור המינהלי בעסקות שבוצעו, ובזכויות שנרכשו מכוחן. אך, ראוי שסוגיה זו תזכה לליבון ולהגדרה ברורה ופסקה לדחות את העתירות וצווי הביניים.

לעומתם, השופט סלים ג'ובראן קבע, כי היה על חברת הרובע לנהוג בתום לב והגינות בהפעלת סמכותה, הן משום שהמשפט הציבורי חל עליה מכוח מעמדה הציבורי, והן בשל המשפט הפרטי הבא מכוח היותה מתקשרת בחוזה שחל עליו דין החוזים. לכן, חובת ההגינות ותום הלב הינה מוגברת ומחוזקת לאור מעמדה הציבורי הייחודי של חברת הרובע. לפיכך, טען השופט כי למרות העובדה שחינוך נכלל במפורש במטרות שלשמן פועלת חברת הרובע, אין זה מספיק על-מנת לקבוע כי לחברת הרובע סמכות להעביר את זכויותיה בבית רוטשילד לעמותת נר לרחל. שכן, חינוך אינו חזות הכל, וזו אינה המטרה העיקרית שלמענה הוקמה חברת הרובע והעברה זו אינה משרתת את האינטרס הציבורי הרחב.

גם ביחס לאכסניה הגרמנית, טען השופט, שהחכירה לישיבה לא רק שאינה בסמכותה של החברה, היא אף עומדת בניגוד למטרותיה וליעדיה, שכן מדובר באתר עתיקות בעל חשיבות היסטורית ובעל זיקה לנצרות ולא למטרות דתיות יהודיות.

מכאן, מסיק השופט שהעברת נכסים אלו אינה עולה בקנה אחד עם עקרון הסבירות המנהלי לאור העובדה שהחברה לא נתנה ביטוי ראוי למגוון השיקולים ובראשם למטרות אשר הוצבו לה ולאופי הייחודי של המקרקעין הנדונים.