הישראלית שמתעדת את גוגול בורדלו

"אני חושבת שתפסתי את הלהקה בדיוק בזמן הנכון. למרות שמדובר בהרכב שקיים כבר יותר מעשר שנים, עכשיו זה הזמן בו הוא באמת מתחיל לתפוס תאוצה וזה הזמן לתעד את זה", כך אמרה השבוע דנה יבין, המתעתדת הרשמית של להקת הפאנק הצועני המצליחה "גוגול בורדלו", שתופיע מחר (שבת) ומחרתיים בת"א. ריאיון עם יבין מספק הצצה מפתיעה אל מאחורי הקלעים של להקה בשיא התנופה, החיים בדרכים והחיים לצד יוג'ין הוץ', מנהיג הלהקה הבלתי מעורער וחולה תשומת הלב החיובי ביותר שתפגשו.

למען הגילוי הנאות, את יבין אני מכיר שנים רבות. בעשור האחרון היא חיה ויוצרת קולנוע בניו-יורק, ובשנה האחרונה הפכה יבין לחלק ממשפחת גוגול בורדלו המורחבת ובמקום כלי נגינה היא אוחזת בידה מצלמה ומתעדת כל רגע במסעות ההופעות של הלהקה. יש לציין כי גוגול בורדלו אינה להקה טיפוסית. חברי ההרכב נמצאים 10 חודשים בשנה בדרכים וממשיכים לעשות חזרות ולעבוד על חומר חדש בבקרים שלאחר לילות השתייה. כיום, הופעות הלהקה הפכו לחגיגה שלמה הכוללת רקדניות והפעלות קהל בלתי פוסקות, סוג של קרקס נודד של פאנק צועני שמח, שיכור ואיכותי. חוויה שכל קולנוען היה שמח לתעד.

לעבודה משותפת עם הלהקה הגיעה יבין כמה שנים אחרי שזכתה בפרס ?"NBOR" האמריקני על סרט הביכורים שלה. אחרי הפיצ'ר הראשון צילמה יבין מאות שעות של תיעוד להקות בוידאו וסטילס, ובהן סוניק יות' וניו-יורק דולס. לדבריה, עבודת הוידאו שלה מתבססת על אהבתה למוזיקה ורוק בפרט, את עבודת התיעוד הקשה היא מצליחה לעשות לבדה כולל צילום, סאונד ועריכה.

"מעבר לעבודת הצילום הטכנית, מה שחשוב באמת זה לגלות רגישות והבנה לגבי מתי אפשר לצלם ומתי לא ומתי הולכים להגיע הרגעים החזקים באמת. דברים כאלה לומדים להכיר, במיוחד בלהקה משפחתית כמו גוגול, רק אחרי שחיים חודשים בשנה עם הלהקה בדרכים", מספרת יבין בהתלהבות. היא מוסיפה שאם חברת התקליטים קולומביה הייתה מאפשרת מבחינה תקציבית, כנראה שהיא הייתה מבלה עם הלהקה את כל עשרת החודשים שהם עושים בדרכים.

למשפחת גוגול הגיעה יבין דרך חבר טוב מישראל - גיטריסט הלהקה אורן קפלן אשר צירף אותה למסיבות ואירועים עם הלהקה. שם מצאה את עצמה יבין מתרגשת ונפעמת ממה שראו עיניה. לאחר זמן קצר היא יצאה עם הלהקה לסיבוב הופעותן ולאחר שהחברים ראו את תוצאות התיעוד של יבין, מנהיג הלהקה, יוג'ין הוץ', שם את החותמת הסופית בשיחה אגבית, כאשר הודיע לה כי היא חלק מהמשפחה. לדבריה, גם הלהקה הבינה את חשיבות התיעוד.

בימים אלה היא רוקחת חומרים עבור סרט באורך מלא על הלהקה. "ראיתי כמובן את הסרט התיעודי שנעשה עליהם ב-2006 ("גוגול בורדלו נון-סטופ" של הבמאית מרגריטה חימאנו. ר"ר) והרגשתי שלמרות שהבמאית עשתה עבודה טובה בלספר את סיפור המהגרים של הלהקה, היא לא נכנסה מספיק למרקם המיוחד שבתוך הלהקה/משפחה המיוחדת הזאת.

"בדרכים אני חיה עם הלהקה, לפעמים אלו 20 שעות רצופות באוטובוס ולפעמים אנחנו ישנים בבתי מלון של חמישה כוכבים. התנאים, ללא ספק, מותאמים ללהקה מצליחה עם תקציב גדול אבל זה עדיין לא פשוט מבחינה פיזית אבל כיף", היא מתוודה.