הכל דבש: כנה, בוטה ובועטת

הפרק הראשון של "הכל דבש" נפתח בסיוט. יעל פוליאקוב חולמת על הלוויית אביה פולי, ובחלומה בתום ההלוויה, הרב דופק על ארון המתים וקורא לפולי לעלות לקבל את הפרס. הסצנה הזאת מאששת את מה שהצופה כבר יודע, ששני מתים מוטלים לפניו. שניים שמתו באמת. פולי מהגשש ושוש עטרי ששיחקו את ההורים בעונה הקודמת, אינם. פולי, שהיה המנהל של הבית אבל גם המנוהל שלו, משאיר את ילדיו ואת אשתו נטולי הנהלה ונטולי פועל נאמן. את שוש עטרי מחליפה שוש פוליאקוב, האמא האמיתית של יעל, אשתו האמיתית של פולי, שמשחקת עכשיו את האמא בסדרה טלוויזיונית, כמו הרחבה משוגעת של החבל הדק עליו הלכה הסדרה עוד בעונה הקודמת, נעה בין האמת לבדיון.

לשבעה על פולי באים נציגי עולם הבידור הישראלי לדורותיו, מגלמים את כל הטרמפיסטים הרגילים של אירועים כאלה, ולכל אחד מהם תפקיד במחזה האבל היהודי הזה. ישנן המקוננות שמכינות את האוכל ומטנפות על האורחים, וישנו נביא הזעם, אביזר חובה בכל שבעה, בדמותה של חנה לסלאו שאומרת שזה לא הולך ונעשה יותר קל: "עכשיו כולם באים, מביאים בורקס וביצים. אבל תוך שבוע ייעלמו". וישנה ציפי שביט הנהדרת בתפקיד זה שבא לנחם ויוצא מנוחם. ושני הגששים שנותרו, בתפקיד אלה שמציעים חצי עזרה ומיד נסוגים. במידה רבה יעל פוליאקוב, יוצרת הסדרה, הולכת בדרכם של הגששים באופן שבו היא מנסחת את הישראליות. אלא שבניגוד להם, אצלה הישראלים לא תמיד מתבררים כטמבלים נחמדים. אצלה הישראלים הם לפעמים סתם טמבלים נרקיסיסטים. פוליאקוב מתארת בבוטות משעשעת את הישראלים החילוניים שמיישמים מנהגים יהודיים כמו שבעה, אבל לא לגמרי יודעים מה לעשות עם המנהג הזה. היא מתאכזרת אל מוסד המשפחה, אל הבאים לראות ולהיראות, אל הנטייה לנכס לעצמנו את המתים, בעיקר כשהם מפורסמים. היא מציגה את פסטיבל הקינה שהישראלים אוהבים, פסטיבל "הולך ופוחת הדור".

בניגוד לסדרות ישראליות רבות בשנים האחרונות, שנראה כי טרם השתחררו מהשפעתה המזיקה של הסדרה האמריקנית "שלושים ומשהו", שתיארה הווי יאפי של פרקטים ומשפחה, פוליאקוב לא מנסה לתאר מציאות כוזבת עם עדשות רכות, מניפסטים ניו אייג'יים על אופי האדם, ושתיקות משמעותיות. זה מה שהיה כל-כך מוצלח בעונה הקודמת, ונראה שהעדשות של פוליאקוב לא התרככו גם כעת לכבוד המת.

ואפרופו ניסוח מחדש. "מצב האומה", התוכנית החדשה של ליאור שליין, מעידה כי מצב האומה הוא עדיין פאנל של שלושה אנשים שמספרים בדיחות. או כפי ששליין תיאר: "שלושה אנשים שאומרים את דעתם וחושבים שלמישהו איכפת". זה לא שלא היה מצחיק, אפילו היו שם כמה דברים קיצוניים, ועדיין, פאנל בדרנים מקצוענים לחובבי הז'אנר.