ירושלים היא בירת המוסדות הקולינריים. זה לא שכל האוכל הטוב נמצא בירושלים. להיפך, לא פשוט למצוא מסעדה טובה בירושלים. אבל בניגוד לכאוס התל אביבי, כאן בעיר של זהב ונחושת וכו', האבנים שולטות בנוף ובאווירה קצת יותר ממתכות יקרות. כוותק החומות כך גם המורשת הקולינרית. יש אשכרה דבר כזה, מטבח ירושלמי, וכתוצאה מכך רוב המסעדות מכתירות את עצמן כ'מוסד'. רובן אכן קיימות כמה עשרות שנים. אפילו בסצינת מסעדות העילית הרוב המכריע מאד ותיק, וכבר מתחילים את העשור השני. ה
כל פה מאד משפחתי ואפילו מקום חדש מהניילון יתברר מהר מאד כקשור לאבא של הדודה של ההוא מהבסטה של הדגים בשוק, ויתהדר באוכל אסלי שמקורו בדוד המלך לפחות... ככה זה בעיר הקודש, זמן ואיטיות הם ערך עליון וחדשנות זה ערך מגונה.
כשהגעתי לראשונה לטעימונת ב'מושבה 54', ישר הרמתי גבה. מקום חדשני עם קונספט אחר?! לא הגיוני. ועוד במושבה הגרמנית החביבה, שאמנם מלאה אנשים ובתי קפה אך רחוקה מלהיות תוססת... טוב, אז מסתבר שלא מדובר בכזה קונספט חדשני ובעלי המקום הם מהותיקים בתחום והם הבעלים של קפה הלל - מוסד ירושלמי שיחד עם ארומה עשה מהפכה בתחום בתי הקפה בארץ. בקיצור, עוד מקום ירושלמי.
ובכן, על-אף שמדובר בעוד מקום ירושלמי, עדיין מדובר במקום מצוין ואפילו קצת שונה בנוף הספציפי של המושבה הגרמנית. הקונספט הוא אוכל ואלכוהול ברמה גבוהה בסגנון בראסרי אבל במחירים קבועים שנעים מ-10 ועד 54 שקל. הקונספט מתאים מאוד לאופי הירושלמי שרוצה סטייל אבל מעדיף לא לבזבז יותר מדי ללא סיבה. אפשר לומר שהמושבה 54, עם הקונספט והעיצוב המגניב והאווירה הקלילה, מקפיצה את המושבה הגרמנית משנות השמונים כמעט לשנות האלפיים. שנות אור במונחים מקומיים.
אז בואו באמת ניגע באוכל. כמו שאמרתי, התפריט הוא בסגנון בראסרי, שזה דיינר צרפתי. בתכלס זה אוכל פשוט אבל עם קצת שיק מעונב ואוירה יותר אלגנטית. במושבה 54 יש גם לא מעט מנות עם נגיעה ירושלמית (יש שיאמרו אסלית), כולל החציל הידוע והמצוין שמוגש כאן עם עדשים ואכלתי אותו בפעם הקודמת וקצת נמאס לי מחציל אבל הוא עדיין מומלץ, בעיקר כי הוא בגזרת ה-20 שקל. הגזרות כאן מחולקות ל-10, 20, 30, 40 ו-54 שקל.
אני ויוני פזי - סמל הסקס של ירושלים, התיישבנו על הבר ולפני שחשבנו על אוכל רצינו להרוות את צימאוננו. הברמן אלעד מזג לנו מים צוננים והביא לכל אחד מאיתנו קייפריניה (25 שקל). אני חצי ברזילאי ויוני הוא דור תשיעי בארץ אבל לבש האוויאנס באותו ערב, אבל כך או כך, הקייפריניה עברה את המבחן והרגשנו בידיים בטוחות. יוני התחנן על נפשו שאזכיר אותו בכתבה ואצוטט אותו. חבל רק שהוא דיבר בעיקר על מוזיקה. אבל למקרה שאתם סקרנים, לבק, הזמר והמוסיקאי הגאון,יש אתר מדהים עם בלוג מטורף ומלא קליפים שהוא עושה לבדו ומעלה כל שבוע! יוני התחיל לדבר גם על קווינסי ג'ונס ו
מייקל ג'קסון והתחיל להזיל ריר של מוסיקאים, אבל בשלב הזה הגיעה המנה הראשונה של פטריות פורטבלו ושמפיניון מוקפצות בסויה, דבש וג'ינג'ר, והריר של יוני עבר לכיוון הצלחת.
מזל שאלעד הברמן המיומן צייד אותו בצלחת אישית, ואני (שידוע בנימוסי השולחן שלי) אכלתי מהצלחת המרכזית. מדובר אגב בצלחת ברזל לוהטת עם שלל פטריות מזוגגות וטעימות להפליא ב-20 שקל בלבד! מיד אחר כך הלכנו על שיפודי פרגית (40 שקל) - מנה עיקרית לכל דבר שאנחנו אכלנו כראשונה - שני שיפודים גדולים עם חתיכות פרגית עסיסיות וקצת עגבניות שרי. הכול מתובל בנדיבות בראס אל חנות. המנה מוגשת עם תפוחי אדמה בצ'ימיצ'ורי שהיו מעולים גם כן. יוני אמר שהוא אוכל את השיפודים בסכין ומזלג כי אנחנו במסעדה וזה מגניב, ואני בתור שף אוכל דווקא מהשיפוד כי זה כאילו שובר את כללי הגורמה. יוני, אתה דביל ואני אוהב אותך.
המשכנו באווירה ירושלמית לעוד שיפודים, הפעם סלמון בסאקה, סויה ושומשום יפני. טוב, אולי לא ממש ירושלמי אבל ממש טעים. קוביות דג עסיסיות שנמסות בפה. כל זה כמובן רק פתח לנו את התיאבון ואפילו הזמנו לחם הבית (10 שקל) כדי לנשנש משהו עד העיקרית האמיתית. אלעד המליץ על הפוקצ'ה, שהיא אכן טעימה אבל כבר טעמתי אותה פעם קודמת וחובתי הציבורית לדווח על כמה שיותר דברים. קיבלנו כיכר גדולה וחמימה עם איולי טעים ושוב נפל עלינו הצימאון. המשכנו בטעמים הטרופיים וקיבלנו גזוז מונין בטעם מלון עם פסיפלורה. שילוב מפתיע ומדהים בטעמו. ביקשתי להוסיף לנו ג'ין למשקה והנה נולד קוקטייל חדש (כל הזכויות שמורות).
המנה העיקרית הגיעה - מעורב ירושלמי (54 שקל). ובכן, אין מנוס. המנה נחשבת כמנת הדגל וככזו היא עמדה בתואר בכבוד, או יותר נכון בכבד. ערימה ענקית של כבדים, חזה עוף וסינטה עם המון בצל ותבלינים. כל זה יושב על פוקצ'ה ענקית וכמובן עם טחינה בצד. המנה הייתה עסיסית ושילבה את הפשטות של טעמי הרחוב עם המתוחכמות של.... טוב לא היה שום דבר מתוחכם וטוב שכך!
הפוקצ'ה, שנתגלתה במלוא הדרה אחרי שזללנו את המעורב, ספגה את כל המיצים והטעמים של המעורב והתברר לי שהיא הדבר האמיתי במנה. מבחינתי אפשר לשדרג את ז'אנר הפוקצ'ה בר, ומלבד אנטיפסטי וגבינות, להגיש פוקצ'ות ספוגות במיצי בשרים שונים.
התפנקנו בצ'ייסר ערק כמיטב המסורת וקינחנו בפאי תפוחים חם ועוגת שוקולד חמה (25 שקל כל אחד). מניסיוני במסעדות כשרות, אלה הן האופציות שאי-אפשר לפשל בהן ואכן לא פישלו והן היו טעימות מאוד. אלעד הברמן הפתיע בגזוז נוסף בטעם פטל. טוב, זה לא במקרה, כי ציינתי את הסטייה שלי לגבי גזוזים באשר הם במיוחד ויטמינצ'יק. שמחתי עד מאוד והמשקה התוסס עשה את מלאכתו נאמנה ועזר לי לשחרר גרפעס גדול ושמח - דבר חשוב אחרי ארוחה רצינית כמו שעברנו.
אז לסיכום, אחרי פעם שנייה במקום, עדיין טעים, עדיין נחמד ובעיקר משתלם. אין ספק שזו האופציה המושלמת לירושלמים הותיקים והמתקדמים כאחד.
