ישראל דרור תבע את ליפז בר-אל ואת אמה, גוסלין ששון, בבית משפט לתביעות קטנות בירושלים, בסכום של 20,003 שקל לאחר שהציגו בפניו מצג שווא בקניית רכב.
מכתב התביעה עלה כי התובע קנה מהנתבעים ביום 22.2.09 רכב משנת ייצור 2001, לאחר שהצהירו בפניו כי הרכב לא עבר תאונות וה"גיר" הוחלף לפני מספר חודשים. הרכב נרכש תמורת 44,000 שקל, לאחר שבדיקה במוסך לא העלתה פגיעה רצינית. אלה מה? ביום 15.3.09 הרכב נכנס למוסך לתיקון "קוסמטי" (עקמומיות במכסה מנוע), ואז התגלתה פגיעה בשלדה. עוד התברר כי מכסה תא המטען עבר תיקון, אינו שייך לדגם, וכי התיקון בוצע בצורה חובבנית.
בר-אל טענה בכתב ההגנה, כי בעת ניהול המו"מ, הודיעה לדרור שהואיל והרכב בבעלות אמה, הגברת ששון, ידיעתה לגביו מוגבלת והוא הועבר לרשותה זמן קצר לפני מכירתו. לדבריה, דרור בדק את הרכב במוסך והעדיף שלא לבדוק אותו גם במכון רישוי. "מרגע שהתובע רכש את הרכב, מבחירתו החופשית, איננו חייבות לו דבר. לאורך כל המו"מ הייתה לתובע החירות לעשות כל בדיקה שיבחר בטרם הקנייה, והמחיר שסוכם הביא בחשבון את מכלול נזקי הרכב כפי שהשתקפו בממצאי בדיקתו של המוסך מטעמו של התובע".
התובע היה צריך לבצע בדיקה מעמיקה לרכב השופטת
אנה שניידר פסקה כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי בלבד. לדבריה, אין זה סביר שששון לא סיפרה לבתה ולחתנה על התאונה שעבר הרכב בספטמבר 2008 ועל חוות דעתו של השמאי. "מדובר במידע חיוני שיש למסרו לקונה פוטנציאלי בעת ניהול מו"מ, וכאמור אין בידי לקבל את טענת הנתבעת לפיה מידע זה לא היה ידוע לה ולבעלה, שהתלווה לתובע לבדיקה במוסך מטעם התובע, אך 'מילא פיו מים'".
מאידך-גיסא, המשיכה השופטת, "גם התובע לא פעל בסבירות כאשר נמנע מלבצע בדיקה במכון רישוי בטרם הרכישה והסתפק בבדיקה במוסך מטעמו, וזאת על-אף שבכתב התביעה הוא מודה כי מדובר ברכב ישן משנת ייצור 2001 וכי 'הרכב היה נראה במצב קצת מוזנח'. בנסיבות אלה, היה על התובע לבצע בדיקה מעמיקה יותר של הרכב, ואם נמנע מלעשות כן - יש בכך אשם תורם מצדו לנזקים שנגרמו לו, אשר בחלקם (כמו העברת בעלות, אגרת רישוי, אביזרי מיגון, רדיו דיסק) כלל אינם באחריות הנתבעות".
בסופו של דבר, השופטת חייבה את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לדרור תוך 30 יום סכום של 10,000 שקל. "הואיל ורוב רובה של התביעה נדחה - אין צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו".
