|
|
אף אחד לא עוזב [צילום: עכבר העיר]
|
|
|
|
|
המוטו של העונה השנייה של 'הכל דבש' היה "יעל, אם לא שמת לב אבא שלך מת". וילצ'י אולי סתומה, אבל היא שמה לב, ועוד איך שמה לב בדרכה שלה. יעל מתמידה באותם דפוסים של אמביציה אפסית, הורות פסיבית וזוגיות מתפרקת והעונה השנייה של 'הכל דבש' היא שיר פרידה. כן, שיר פרידה מפולי, אבל לא רק.
הפרידה מפולי נכפתה על יעל, היא לא רצתה אותה. אבל בחושיה, שלרוב מובילים אותה למקומות הכי לא נכונים, היא מבינה שהגיע הזמן - מה שנקראה בפסיכולוגית קלה - לעשות פרידה. לחתוך מהבעל, לחתוך מהאמא ולחתוך מהאחים. כי בסך-הכל, המשפחה של 'הכל דבש' היא המשפחה הישראלית האולטימטיבית, לא משפחת בתחת כמו שכל מיני צקצקנים מקצועיים היו מעדיפים לסווג אותה. גם לא משפחת מקל בתחת, זאת שמשתקפת מהדרמות "האשכנזיות" של התקופה האחרונה. זאת משפחה ישראלית, שזהותה העדתית לא לגמרי ברורה, שהילדים בה כבר מזמן היו צריכים לעזוב את הבית וללכת לנהל חיים עצמאיים, אבל מסרבים להתפנות משל היו אחרוני נוער הגבעות על איזה ג'אבל בגדה המערבית.
הם לא מפסיקים לרדת אחד על השני, להעליב, לסנוט, לסרס ולקצץ כנפיים. מצד שני, אף אחד לא עוזב, כי אף אחד לא חושב שבאמת רע לו שם. ככה גידלו אותו, ככה הוא רגיל. בעונה הראשונה פולי עוד ניסה לגרום לילדים שלו לעזוב את הבית, ללא הצלחה. טשטוש הגבולות חגג. יעל מביאה את הסטוצים הביתה שבבוקר כבר מחטטים במקרר המשפחתי, עם הבעל אחרי אפיזודה קצרה בדירה שכורה היא משתכנת בווילה המשפחתית והילד שלה הופך להיות פרויקט משפחתי כללי.
בעונה השנייה פולי הוא זה שעזב. הלך ואיננו. ובעוד שאביתר ושוש נאחזים עוד יותר בבית וערן בורח לאלכוהול, העיניים של יעל מתחילות לנדוד ולחפש מה קורה בחוץ. מחוץ לבית, מחוץ לנישואין מחוץ לתחושת האין מוצא. יעל משקפת דור שלם של ישראלים שכבר חצו את קו השלושים, אבל אין להם עבודה, אין להם קביעות, אין קרן השתלמות ואין פנסיה. אין שלום ואין ביטחון כלכלי. הילדה בת שלושים, אין לה חום גבוה, אבל היא בכל זאת שרועה על הספה בסלון של ההורים שלה, צופה בטלוויזיה ומחפשת מי יכין לה כוס קפה. המשפחה שלה כל-כך צפופה שאין מרחק, אין מרחב, ואין אוויר לנשימה. אותו בית שמתפקד גם כרחם עוטף ברחמים הוא המקום שמיירט אליך את העלבונות הכי קשים. ויעל חוזרת שוב ושוב לשם בניסיון לקבל מילה חמה או תמיכה ומנהלת מולם גם את הנישואין שלה, גם את הרומן הכושל ולבסוף גם הגירושין מתרחשים תחת עיניהם הפקוחות של האמא והאחים.
כשישראל, בהברקת ליהוק של יהונתן גפן, מציע ליעל לכתוב, הוא נותן לה קרש הצלה. הכתיבה מאלצת את יעל בפעם הראשונה לקחת כמה צעדים אחורה ולהתבונן על המשפחה שלה ועל עצמה. באמצעות הכתיבה היא מצליחה סוף-סוף לאבחן את עצמה משאר בני המשפחה שלה. לייצר לעצמה זהות עצמאית ונפרדת. למזלנו, היא לא סובלת מקטרקט, המשקפיים שלה לא ורודות והיא היוצרת הכי כנה שהייתה כאן שנים רבות. בגלל שהדמות שיעל פוליאקוב הכי אכזרית כלפיה, היא היא עצמה אפשר גם לקבל את הכנות חסרת-הפשרות שבה היא מציגה את שאר הדמויות. יעל פוליאקוב בחרה לא לכתוב על משפחה שבה מישהו חוזר מניו-יורק למשפחה אחרי חמש שנים עם סוד גדול. היא בחרה לכתוב על המשפחה שלה, שבה אף אחד לא עוזב לשום מקום אף פעם. אני לא יודע אם תהיה עונה שלישית, אבל נראה שיעל כבר הצליחה להוציא רגל אחת החוצה. מעניין יהיה לראות איך זה יעבוד.
