אליס בארץ הפלאות: עלבון למקור המופלא

"אליס בארץ הפלאות" והמשכו "דרך המראה" הן יצירות המאפשרות מספר כה רב של פרשנויות, שנדמה שבמאי קולנוע בעל כישרון ותבונה צריך רק לשלוח את ידו אל תוך שק האפשרויות האלה כדי לשלוף מתוכו את אלה שמעניינות אותו ולייצר בהשראתן ועל בסיסן גרסה קולנועית ליצירותיו של לואיס קרול. ועם זאת, יש ב"אליס בארץ הפלאות" משהו שחומק מיכולת מימוש האפשרות הזאת בצורה מספקת.

לספריו של קרול הופקו מספר רב של גרסאות קולנועיות - הראשונה עוד בשנת 1915 - וכולן איכזבו ברמה זו או אחרת. בשנת 1933, למשל, גייסה חברת פרמאונט רבים מכוכביה כדי ליצור גרסה של "אליס בארץ הפלאות", והסרט, שביים נורמן ז' מקלוד, לא הצליח להמריא למרות הופעתם של גרי קופר בדמות האביר הלבן, ו"ס פילדס כהאמפטי דאמפטי וקרי גרנט בתפקיד הצב. וולט דיסני לא אהב את ספרו של קרול, ובכל זאת הפיק ב-1951 גרסה מצוירת של "אליס בארץ הפלאות"; הסרט, למרות חביבותו, היה אחד מסרטיו הדלים יותר.

ייתכן שהאשמה בכך נעוצה דווקא בפתיחותו של "אליס בארץ הפלאות" למספר כה רב של פרשנויות, כך שהתוצאה אף פעם אינה משתווה למקור. אם מציגים על הבד אך ורק את שרשרת האירועים שאליס נחשפת להם במשך מסעה בארץ הפלאות, זה לא מספק; ואם מנסים לגעת במכלול האפשרויות לפרשנויות שספרו של קרול מציע, זה קורס תחת העומס מבלי לאפשר לאף אחת מהפרשנויות האלה מימוש מספק.

כעת בא טים ברטון ומציע את גרסתו שלו ליצירותיו של קרול. הבחירה נשמעת מרתקת. מראשיתה של הקריירה שלו שוטט ברטון בעולמות הדמיון, ו"אליס בארץ הפלאות" נדמה כיעד ברור ובלתי-נמנע למי שבצעירותו עבד כאנימטור באולפני דיסני ובהמשך ביים, בין השאר, את "ביטלג'וס", "המספריים של אדוארד", שני סרטי "באטמן" הראשונים, "אד ווד", "סליפי הולו", "צ'ארלי בממלכת השוקולד" ולאחרונה גרסה קולנועית מרשימה למחזמר "סוויני טוד" - כולם סרטים שמבקשים לצאת מעולם הדמיון כדי לחדור אל התת-מודע. ברטון גם המשיך לכל אורך הדרך לעסוק באנימציה ולהתעניין בקומיקס; הוא הפיק את סרט האנימציה "הסיוט לפני חג המולד" וביים את "חתונת הרפאים".

מכיוון שבחירתו של ברטון ליצור סרט על-פי "אליס בארץ הפלאות" נשמעת נכונה, מסקרנת ומאתגרת כל-כך ועוררה ציפיות להפקתה של יצירה שתעניק למקור פרשנות קולנועית אישית, נבונה ומרתקת - האכזבה גדולה כל-כך. יצירתו של לואיס קרול הביסה גם את טים ברטון. ולא רק שגרסתו ל"אליס בארץ הפלאות" היא סרטו הפחות מעניין עד כה, יש גם משהו תמוה ואפילו מקומם בסרט שהוא יצר על בסיס יצירתו של קרול. עם סתם כישלון עוד אפשר היה להתמודד איכשהו; לטעון שמורכבותו של המקור חמקה גם מידיו המוכשרות של במאי הסרט. סוג הכישלון שסרטו של ברטון מייצג הוא שהופך אותו למטריד כל-כך.

נקודת המוצא של הסרט (שאת התסריט שלו כתבה לינדה וולוורטון, שבין השאר הייתה מעורבת בכתיבת התסריטים של הסרטים המצוירים "היפה והחיה" ו"מלך האריות") היא הצגתה של אליס כשהיא כבר בת 19 ומצפים ממנה ללכת במסלול הקבוע לנשים ממעמדה בתקופתה: להינשא לבן אצולה.

עוד לפני הגעתנו לארץ הפלאות, אנו למדים שאליס (מיה ואסיקובסקה), שהתייתמה מאביה בגיל צעיר, סבלה בילדותה מביעותי לילה. אלה נבעו מזיכרונותיה המודחקים מחוויה שהיא כנראה עברה - או חלמה - כילדה והיא סיפור ספרו המקורי של לואיס קרול. כמו-כן אנו נוכחים במסיבת האירוסים של אליס, שכלל אינה יודעת שזו מסיבת האירוסים שלה ללורד צעיר ודוחה במיוחד. כאשר היא מגלה במה מדובר, היא נמלטת מהמסיבה, וכמו אליס של קרול, דוהרת בעקבותיו של ארנב לבן ונופלת היישר לתוך ארץ הפלאות, שבסרטו של ברטון בכלל נקראת "אנדרלנד" ולא "וונדרלנד".

יש משהו שמעורר את הדמיון בשאלה מה אירע לגיבורי ספרות נודעים אחרי שההרפתקה שהיו מעורבים בה נגמרה. ואולם, כפי שאפשר היה ללמוד גם מ"הוק", אחד מכישלונותיו הנדירים של סטיבן ספילברג, שתיאר מה קרה לפיטר פן כאשר הוא התבגר, התשובה לשאלה הזאת לרוב הרבה פחות מעניינת מכפי שנדמה תחילה.

בכלל, ברטון עושה ב"אליס בארץ הפלאות" טעויות דומות מאוד לאלה שספילברג עשה ב-1991 בסרטו שלו. גיבורת סרטו, כמו הגיבור של "הוק", חוזרת לאתר שבו חוותה את הטראומה המכוננת של חייה כדי להתמודד עמה, ללמוד ממנה ולהשתחרר ממנה. זו סיטואציה טעונה מאוד, הנובעת ישירות מההיבטים הפסיכואנליטיים של המקור של לואיס קרול (כפי שסרטו של ספילברג נבע מההיבטים הפסיכואנליטיים במקור של ג'-מ בארי); אך צריך לדעת כיצד להתמודד עמה, וכפי שספילברג לא ידע, כך גם ברטון אינו יודע.

זו אומנם נקודת המוצא המרכזית של הסרט, אך ברטון והתסריטאית שלו מטפלים בה באופן רעוע ושטחי, שמסתכם בסופו של דבר במסר פמיניסטי מיושן במיוחד. והאם אנחנו זקוקים לעיבוד מחודש של "אליס בארץ הפלאות" כדי לשאת מסר פמיניסטי דווקא? היעד הזה נדמה כה מיותר דווקא משום שספרו של קרול כבר נשא בחובו את דיוקנה של ילדה שהיא חכמה, חזקה, עצמאית, אמיצה ומשוחררת, ובעיקר, מעניינת הרבה יותר מגרסתה הבוגרת יותר, כפי שהיא מוצגת בסרטו הנוכחי של ברטון.

כמו ספילברג ב"הוק", מבקש ברטון בסרטו להיצמד למקור הספרותי וגם להינתק ממנו כדי לנדוד אל מחוזות נוספים. הבעיה היא שההינתקות הזאת יוצרת עלילה הרבה פחות מוצלחת מהמקור, והתוצאה מעוררת לעתים קרובות תחושה של מבוכה. "אליס בארץ הפלאות" וספר ההמשך שלו הן יצירות שניחנות במקוריות, אלגנטיות, שנינות וקלילות, תכונות שחסרות כמעט לחלוטין בסרטו של ברטון. התחושה העיקרית שהוא מעורר היא של וולגריזציה של המקור.