|
שיחק משחק הוגן. פוליקר [צילום: יח"צ]
|
|
|
|
|
"דברים שרציתי לומר", ראשון, 21:00, ערוץ 10
ראשית, כמה הנחיות צפייה מקדימות לצופה בסרט דוקומנטרי של ערוץ 10: 1. את שיא החשיפה המובטחת כבר ראית בפרומו. 2. את השיא, זה שראית בפרומו, תראה שוב רק לקראת הסוף (עניין של בניית מתח, אין צורך להתעצבן). 3. תתרגש, תזדהה ואולי אפילו תזיל דמעה במהלך הצפייה בסרט. כל הפעולות הללו יגרמו לך להתעלם ממיליון הפגמים שיש בו.
ביום שישי עשתה "קשת" מחווה לערוץ 10, והעניקה לו את הפרומו הכי נצפה שאפשר לקבל בישראל - מערכון ב"ארץ נהדרת". אבל, אליה וקוץ בה: שירותי הקידום של הזכיינית הפכו את הסרט לפרודיה לפני שידורו.
אז נכון, פוליקר "דיבר על הכל" (גם אם יש שיאמרו ששכח לדבר על דבר אחד חשוב למדי): על הילדות בקריית חיים, ילדות בצל זיכרון טרגדיית השואה של ההורים מסלוניקי, שהובילה לגמגום, אוטיזם ואטימות. על אווירת מחנה הריכוז ששררה בבית, ושגרמה לו לברוח אל הגיטרה. על שושי ומלכה, שתי נשים שאיתן כמעט התחתן, ועל יחסים מוזרים עם חתולה ("אהבה גדולה, משהו מיסטי").
שתי דקות לסיום, והנה מגיע הווידוי המדובר: "אומרים יש אהבה אחת, שאין לה צבע מין או דת, היא חופש הבחירה, היא דרך בלי ברירה, ואין בה פחד או בושה, אם זה גבר או אישה" (ציטוט מתוך "אחי שלי", שיר מהדיסק החדש). אבל אז מגיעה תוספת קטנה, אבל מפתיעה: מסתבר שפוליקר חשף את הסוד כבר בגיל 27 (היום הוא בן 60), מול הוריו ואחיו, ועכשיו הוא חושף אותו מול שאר העולם, ומרגיש יותר חזק, ועם ביטחון גדול לכתוב שירים עם אמת. מבולבלים? טוב, אתם לא לבד.
דווקא הסיפורים על הילדות והמוזיקה היו הרבה יותר מעניינים, מרגשים, ובעיקר חידשו משהו. אם הערוץ היה מבטיח פחות, אבל מבטיח כואב, זה היה משנה את כל חוויית הצפייה. אבל בטלוויזיה יש כללי משחק ברורים, לבניית פרומו ויחסי ציבור יש חוקים וגם יהודה פוליקר מבין את זה. ובסיכומו של עניין, הוא שיחק משחק הוגן: סיפר את הסוד, אבל לא דיבר עליו. אמר את מה שכולם מחכים שיאמר, אבל לא אמר בעצם, שום דבר.
מקרה קלאסי של לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. עסקה משתלמת לערוץ 10, טובה גם ליהודה פוליקר.
מי שחיכה ליציאת מצרים של פוליקר, כנראה לא יודע איפה הוא חי. והמקום בו אנו חיים הוא המדבר של יחסי הגומלין בין מערך יחסי ציבור, שיקולי רייטינג ואדם אחד קטן באמצע, גם אם הוא מחזיק בוזוקי ענק. חג שמח לכל בית ישראל. במיוחד לך, יהודה פוליקר. ועכשיו - כמה צלילים.