"ניסיונם של הנתבעים ליחס למנוח סיכויי החלמה עוד פחותים עקב צריכת אלכוהול ועישון המשפיעה על כלי הדם לא מוצה מבחינה רפואית במובן זה שלא באה כל עדות מפורשת היכולה לשפוך אור על שיעור הפחתת סיכויי ההחלמה בשל כך. לפיכך, בהעדר ראיה אחרת יש לאמץ את הנתונים הסטטיסטיים אותם מביא מומחה בית המשפט במאמרו לעיל, לעניין סיכויי החלמתו של המנוח המשליכה ישירות על רמת אחריותם של הנתבעים לנזקי המנוח". כך קבעה (יום חמישי, 4.3.10), שופטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע,
רחל ברקאי, בתביעת רשלנות רפואית שהגיש עזבונו של מנוח נגד בית החולים סורוקה, בשל איחור אקוטי באבחון דמם מוחי אצל החולה.
באותה פרשה נקבעה כבר חבותם של הנתבעים, בית החולים סורוקה, כמי שהתרשלו בטיפול במנוח ולא ביצעו התערבות כירוגית דחופה, כאשר הוא הגיע אל בית החולים כשהוא סובל מכאבי ראש עזים. המנוח, אשר הגיע לראשונה לחדר המיון ביום 26.12.98, כשהוא מתלונן על כאבי ראש עזים וסובל מלחץ דם גבוה, שוחרר לביתו לאחר בדיקות עם המלצה לטיפול שמרני נגד לחץ דם גבוה. בחלוף שלושה ימים הובהל המנוח שנית לבית החולים, כשהוא סובל משיתוק במחצית השמאלית של הפנים, ובחלוף שמונה ימים חלה הרעה פתאומית במצבו. בבדיקת CT שעבר באותו יום אובחן דימום תוך מוחי ניכר, והוא נותח בדחיפות. בהמשך עבר ניתוחים נוספים לניקוז דימומים חוזרים והוא אושפז במחלקה הנוירולוגית למשך שלושה חודשים, ומשם הועבר לטיפול במוסד סיעודי בבאר שבע, שם שהה כחמש שנים עד ליום פטירתו, ב-26.11.03. במהלך אשפוזו במוסד הסיעודי נדרש המנוח לאשפוז נוסף, וזאת לאחר שנפל על הרצפה וסבל משבר בכתף ימין.
הנתבעים טענו להגנתם כי המנוח היה אלכוהוליסט, סבל מסוכרת ומיתר לחץ דם ונהג לעשן, מה שהחליש את דפנות כלי הדם שלו. בנוסף, יש לו נטייה מולדת לדימום מוחי, ועל כן, הדימומים המוחיים החוזרים נבעו ממצבו הקודם ולא מהתרשלותם.
הם ציינו, בנוסף, את הסיכון הרב הטמון בניתוח לניקוז דמם מוחי והסבירו את האיחור בביצוע הניתוח בעצם הסיכונים הממשיים הכרוכים בו. כאמור, היות שבית המשפט כבר קבע את רשלנותם של הנתבעים כממצא עובדתי, כל שטענו הנתבעים הוא שיש לייחס למנוח רשלנות תורמת ולהפחית משיעור הפיצוי שהם חבים בו. מאידך-גיסא, גורס בא-כוח התובע, כי לו בוצע הניתוח בזמן, היו סיכויי החלמתו של המנוח מלאים.
האם אבדו סיכויי ההחלמה של המנוח? "דוקטרינת 'אובדן סיכויי החלמה' עניינה במצב דברים בו נפגע אדם על-ידי גורם ניטרלי שאינו קשור לנתבע ועל-רקע פגיעה זו, מתרחשת רשלנות רפואית אשר מפחיתה מסיכויי ההחלמה", קובעת השופטת רחל ברקאי, וממשיכה: "הדוקטרינה מתאימה לשימוש במקרים בהם קיימת עמימות סיבתית מסוימת וישנו קושי להוכיח, ברמה של מאזן ההסתברויות הרגיל, את משקלה המדויק של ההתרשלות בגרימת הנזק". השופטת ברקאי מצטטת את ההלכה הפסוקה ולפיה: "על-מנת לזכות בפיצוי בראש נזק זה של אובדן סיכויי החלמה, על הניזוק להוכיח במאזן ההסתברויות, כי ההתרשלות גרעה במידה כזאת או אחרת מסיכויי החלמתו. הפיצוי שינתן אינו על מלוא הנזק, אלא באחוז השווה לסיכויי ההחלמה שאבדו בגין ההתרשלות. על הניזוק להוכיח ככל הניתן את שיעור הסיכויים שאבדו... במקרים בהם לא ניתן להביא תשתית ראייתית להוכחת שיעור הגריעה המדויק, הדבר ייקבע בדרך של אומדנה".
השופטת ברקאי מצטטת ממאמרו של המומחה מטעם בית המשפט, פרופ' שליט, ולפיו, כ-64% מן החולים אשר הגיעו לבית החולים עם דמם מוחי, ונותחו כשבוע לאחר הדימום לכל היאוחר, הבריאו, במובן זה שנותרו חופשיים מסימנים נוירולוגים או עם הפרעות אלו. השאר - כ-36% - מתו או סבלו מנכות. על כן, העמידה השופטת ברקאי את סיכויי ההחלמה המשוערים של המנוח על סך של 64%.
השופטת ברקאי דחתה מכל וכל את טענת הנתבעים ולפיה יש להעמיד את סיכויי ההחלמה של המנוח אשר אבדו על סך של 14%, וזאת בשל התמכרותו לאלכוהול, וזאת היות שהנתבעים לא הביאו כל ממצא סטטיסטי או ראיה אשר יתמכו בטענתם.
בנסיבות אלו הורתה השופטת לבית החולים סורוקה, לפצות את עיזבון המנוח בשל קיצור תוחלת חייו של המנוח (תוך שהיא מסרבת לאמץ את הקביעה כי תוחלת חייו הייתה מתקצרת עקב בעיותיו הרפואיות הנוספות), בגין כאב וסבל (השופטת דחתה מכל וכל את טענת הנתבעים ולפיה המנוח היה מחוסר הכרה בחמש שנות אשפוזו במוסד הסיעודי ועל כן "לא סבל", וקבעה כממצא עובדתי כי הוא היה מאושפז במוסד הסיעודי
בהכרה מלאה), וכן בגין עזרת האלמנה שישבה שעות ארוכות ליד מיטתו במוסד הסיעודי, ובגין סעיפים נוספים, בסך כולל של 323,463 שקל, תוך שסכום החשבון נוטל בחשבון כבר את גמלאות המל"ל שקיבל המנוח.
