"חטופים": סדרה עם פוטנציאל בלתי ממומש

שני דברים אי-אפשר לקחת מ"חטופים". ברמה הטכנית, היא הציגה הפקה איכותית, צילום ותאורה שלא נראים בהפקות מקור ישראליות כמעט בכלל, וגם קאסט שהיה לא אחיד, אבל לפרקים נהדר (ישי גולן, למשל). אבל סדרה לא יכולה לחיות ברמה הטכנית, ו"חטופים" הצליחה לעורר אמוציות שגם התאורה הכי מופלאה על הפלנטה לא יכולה לעורר לבד. וכאן מגיע העניין השני שאי-אפשר לקחת מ"חטופים": ברמה העקרונית, היא סדרה חשובה. היא לא הפעילה לחץ פוליטי ונזהרה מלשאת מסר פוליטי, אבל בפירוש היה לה פוטנציאל כזה. לפעמים, בזמנים כאלה, חשוב להיזכר שטלוויזיה פוליטית לא חייבת להסתכם בחיקויי חברי כנסת ב"ארץ נהדרת" (שכבודה במקומה וכו'). לפעמים טלוויזיה יכולה להגיד משהו, או לפחות לשאול. קשה לומר ש"חטופים" עשתה את זה, אבל היא יכלה: היא נגעה בנושא שלא נוגעים בו, בישירות ובאגרסיביות. לבאה אחריה, אפשר לקוות, יהיה יותר קל.

כשאומרים על סדרה שאי-אפשר לקחת ממנה משהו, זה בדרך-כלל בגלל שדווקא ממש מתחשק לקחת ממנה. לא מנומס, לא מפרגן, אבל נכון: קורה שהנפילות של סדרה או תוכנית מעוררים בך כאלה עצבים, שמתעורר דחף עז לשכוח לה את כל מה שהיא עשתה כמו שצריך. בדרך-כלל, הדבר עומד ביחס ישיר לציפיות ממנה. וזה המקרה של "חטופים".

יש לפחות שני דברים שקשה לסלוח עליהם ל"חטופים". הראשון, אולי שולי, הוא הבחירה להציב את אסי כהן, כנראה שחקן הטלוויזיה המוכשר ביותר שמסתובב בינינו, בתפקיד הבלתי-אפשרי של רוח רפאים חיה-מתה. לא הוא ובטח שלא עדי עזרוני יכלו לצאת מזה בכבוד. מפרק הסיום מסתמן שבעונה הבאה כהן ימלא תפקיד לא פחות מופרך, אבל לפחות של דמות חיה - עמיאל בן-חורין, מסתבר, לא באמת מת. הוא הפך לבן-בית אצל השובים שלו, וגידל זקן שלידו גם אבו-תיר נראה כמו אדם מן היישוב. הבעיה הזאת, אם כך, אמורה להיפתר.

הבעיה השנייה של "חטופים" נובעת מכוונות טובות. במוקד הסדרה עומדת הטראומה הקשה של שניים מהשבויים, ו"חטופים" עושה הכל כדי שנבין שמדובר בט-ר-א-ו-מ-ה, המושג הפסיכולוגי. הפלאשבקים חוזרים על עצמם, מסתעפים למיני-פלאשבקים נוספים, ואפילו סצנות שמתרחשות בהווה חוזרות על עצמן כמוכות אמוק. אפשרות אחת היא שגם העורך בטראומה, ואפשרות שנייה היא שמישהו לא סומך עלינו. זה המקום להגיד - גם כשאנחנו מזדהים עם גיבור טראומתי, אנחנו לא הופכים פוסט-טראומתיים; מה שקרה לפני הפרסומות אנחנו זוכרים, וגם מה שקרה אחריהן. אם יעל חיפשה את אחיה המת לפני רגע וחצי, אין טעם להקדיש סצנה שלמה נוספת בדיוק לאותו החיפוש; אם טליה התקשרה לחפש את הבן שלה בבית של חבר אחד לכיתה, ממש אין צורך בסצנה שלמה שבה נראה אותה מתקשרת גם לחבר אחר. כשהגיבורים מבינים משהו שאנחנו הבנו קודם (למשל - אורי מגלה שאיריס עוקבת אחריו), אין סיבה אמיתית להסביר לנו שוב את הסיטואציה, בטח לא להראות אותה. אחרי כל הפירוטכניקה והעריכה המתחכמת, נתקרב לגיבורים כשהמשחק יהיה פשוט משכנע. בשביל זה מספיק שידור אחד של כל סצנה, ושם יש עוד הרבה על מה לעבוד.

כשלא לוקחים את מה שאי-אפשר לקחת ולא מתעלמים ממה שאי-אפשר להתעלם ממנו, יוצא ש"חטופים" הייתה ניסיון טלוויזיוני חשוב. אפילו לא חצי חשוב כמו שהיא הייתה יכולה להיות, ובכל זאת חשוב.