עברנו שבוע מעייף למדי, הוא ואני. כמויות של עבודה מילאו לשנינו את רוב השעות, וגם יוזמות חדשות, כתיבה קדחתנית, אפילו פסטיבל הסופרים בירושלים. אי לכך, כשסוף סוף הזדמן לנו ערב פנוי, כל מה שרצינו לעשות היה להימרח על הספה ולהמציא כינויי חיבה לחבר'ה מ'מועצת החכמים'. אך הספה נאלצה להמתין בסבלנות, שכן משטר האימה השורר במערכת rest הקשה עלינו את ההאזנה לדן מרגלית. כשאיומי העורך מהדהדים לנו בלב, כיתתנו רגלינו אל שכונת נווה צדק למילוי המשימה העיתונאית הקשה, הלוא היא ארוחת ערב ב'ננה בר'. וראה זה פלא: העייפות והתלונות נשכחו כולן עת נכנסנו בשערי המקום, ונחשפנו ליופיו הבלתי ניתן לערעור. הו, הצמחייה הפרועה בפטיו. הו, קירות האבן. הו, כל הדברים שבהיעדר חוש עיצובי אני לא ממש יודעת לקרוא בשם, אבל מצטברים יחד לכדי הרמוניה ויזואלית מענגת.
