לפני שהסדרה נפתחה יחסי הכוחות היו ברורים: לסלטיקס יתרון בעמדת הרכז עם רונדו על פישר, אבל ריי אלן כמובן נופל מקובי ברייאנט, פול פירס טוב יותר מרון ארטסט אבל ההגנה של האחרון יכולה להגביל אותו מאוד, ומתחת לסל קווין גארנט וקנדריק פרקינס פחות טובים מאנדרו ביינום (בטח כשהוא בריא) ופאו גאסול (בטח כשהוא בכושר כזה, וכשגארנט כל כך מעבר לשיא). ואז אמרו: אם קובי ישמור על רונדו, זה לא רק ינטרל את הרכז, אלא את ההשפעה החיובית הגדולה שיש לו כל המשחק של הסלטיקס. המשמעות של זה מבחינת לייקרס זה שפישר יצטרך לרדוף אחרי ריי אלן. אז מה אתם אומרים, השמיכה קצרה מדי? אולי בטיפה. אבל את הטיפה הזה דאגו לכסות השופטים, שהדביקו לאלן עבירה שנייה כבר ברבע הראשון. והופ, השמיכה מספיק ארוכה.
(אגב, אני לא רוצה לדבר על זה ביום של פתיחת סדרת הגמר, לכן זה בסוגריים, אבל לשופטים היה פשוט יום נורא בעבודה. והכוונה היא לשני הכיוונים. החברה באפור שרקו לא פחות ממספר מדהים ומזעזע של 54 עבירות! יותר מאחת כל דקה! שתי הקבוצות הכי טובות בפלייאוף הזה, עם כל היריבות, המסורת והציפייה, באו לשחק וג'ואי קרופורד ושני הווינגמנים שלו פשוט הרסו את הסיפור. גנבו את ההצגה. הוציאו את העוקץ. כולם באו לראות גמר אמיתי, אגרסיבי, והשיפוט היורוליגי שלהם פשוט לא אפשר לזה לקרות. גדע את זה בעודו באיבו. אני ממש מקווה שזה היה רק עניין של לשלוח מסר חד פעמי, כאילו אומרים "אנחנו שולטים בעניינים", ושכבר במשחק הבא יתנו לנו לראות קצת כדורסל בסגנון שנות השמונים. כמו שהצירוף סלטיקס-לייקרס מבטיח).
אבל לייקרס היו מסתדרים מצויין גם בלי שאלן יכנס לבעיית עבירות מוקדמת. הם פשוט באו הרבה יותר מוכנים. איך אומרים את זה בקלישאתית? הם רצו יותר. אין ספק בכלל. הם לא השאירו ספק. הסיפור ההזוי והדי קריפי הזה שגרוסברד סיפר כאן לפני כמה ימים, על זה שרון ארטסט חיכה לקובי ברייאנט מחוץ למקלחת אחרי משחק 6 בו הלייקרס הושפלו ונרמסו עד עפר בסדרת הגמר מול הסלטיקס לפני שנתיים, ואמר לו משהו כמו "אני רוצה להיות שם איתך כדי לנקום בהם" (אני לא יודע מה אתכם, אבל אפילו אם אני קובי ברייאנט אני קצת חושש אם אני יוצא מהמקלחת ורון ארטסט יושב שם ומחכה לי) - אפשר היה לראות את ההשפעה שלו על המגרש. פאו גאסול אכל קש מהגבוהים של הסלטיקס לפני שנתיים? זה לקח לו בדיוק שתי התקפות כדי למצוא כמויות של אגרסיביות (בגבולות מה שהשופטים אפשרו לשני הצדדים לשחק. שזה לא היה הרבה). ביינום היה הרבה יותר נייד ממה שגבוהי הסלטיקס יכולים להתמודד איתו, בייחוד כשעליהם להתרכז גם בגאסול ובחדירות של קובי, וגם של פארמר ובראון שעלו מהספסל לכמה דקות משמעויות במחצית הראשונה. לייקרס באה עם תכנית משחק מדוייקת יותר, והוציאה אותה לפועל בצורה טובה יותר. וזה לא שלסלטיקס הייתה תכנית משחק פחות טובה ושהם הוציאו אותה לפועל פחות טוב. הם פשוט בכלל לא הוציאו לפועל שום תכנית משחק.
וכאן נכנס לסיפור קובי. קובי ברייאנט הזה.
"קובי ניצח 34, 45 ו-42 משחקים (בין 2005 ל-2007, כשפעם אחת הוא אפילו לא מגיע לפלייאוף), ואז הלייקרס חטפו (המלה במקור: Hijacked) את פאו גאסול ומאז הם בשלושה גמרים רצופים". את המלים האלה, די במדוייק, כתב ביל סימונס אתמול לפני המשחק, ואמר ג'ף ואן גאנדי (נדמה לי) במהלך המשחק. חשוב לציין שהצוות המסייע של קובי – שהיה אז בשיאו מבחינה גופנית – באותן עונות (קיירון באטלר, למאר אודום, צ'אקי אטקינס, בריאן גרנט, לוק וולטון, סאשה וויאצ'יץ', רוני טוריאף, דווין ג'ורג', קוואמה בראון, ולדימיר רדמאנוביץ', ג'ורדן פארמר, סמוש פארקר, בריאן קוק, קארים ראש, כריס מים, ג'ומיין ג'ונס) לא מצדיק מאזנים שכאלה כשיש לך את מי שאמור להיות השחקן הטוב בעולם, בטח לא מישהו שמתמודד (בעיקר בעיני כמה ילדים) על תואר השחקן הטוב אי פעם. ועוד לפספס את הפלייאוף! הסגלים האלה, לשם המחשה, לא נופלים למשל מדייויד רובינסון (בן 35), אייברי ג'ונסון (בן 35), דרק אנדרסון, שון אליוט של אחרי ההשתלה, טרי פורטר (בן 37), מריו אלי (בן 37), מאליק רוז, צ'אקי בראון, ג'ארן ג'קסון, אנטוניו דניאלס, ג'רום קרסי (בן 38), סטיב קר (בן 35), דני פרי וסמאקי ווקר. חבורה די אומללה ומקרית של אנשים שהקיפו את טים דאנקן בעונות של 2000 ו-2001. ועדיין ניצחו 53 ו-58 משחקים והגיעו פעם אחת לגמר המערב.
"סדרת המשחקים של קובי בשתי הסדרות מול יוטה ופיניקס נעשתה מול קבוצות שהן הקורבן המושלם בשביל קובי – ועדיין המספרים שלו בזמן הזה לא היו מכניסים את הרצף הזה ל"טופ 10" של הרצפים הכי טובים בפלייאוף בקריירה של ג'ורדן". גם את זה כתב סימונס. ומספרית, הוא צודק לגמרי.
דיברו על זה שבסדרה הקודמת ביניהן קובי התקשה מול פירס ואלן וקלע רק ב-41% מהשדה, אבל האמת היא שבכל 6 סדרות הגמר שלו, כולל אלה שהוא שיחק לצד סנטר ענק כמו שאקיל אוניל בשיאו שמשך שמירה כפולה כמעט בכל פעם שנגע בכדור - קובי קולע ב-41.39%. גם אם נחשב את המשחק של היום הוא עדיין עומד על 41.5%. בגמרים. זה אחוז מאוד נמוך, ונמוך משמעותית מאחוזי הקריירה שלו.
http://www.sport5.co.il/SIP_STORAGE/FILES/4/171334.jpg
זה כיף, וזה גם קל, להיכנס בקובי. הרבה מאוד אנשים אוהבים לעשות את זה. גם אני. אבל הבוקר הוא שוב הראה - כמו הרבה פעמים בפלייאוף הזה - למה למרות שיש מליון דרכים להיכנס בו הוא עדיין הגארד השלישי הטוב אי פעם (אחרי מייקל ומג'יק). כי יש לו גם מליון דרכים לנצח משחק כדורסל. וזה הדבר הכי חשוב בספורט. לנצח. קובי שמר בדקות הראשונות על רונדו, וזה כל כך הוציא אותו מהמשחק עד שרק ברבע השלישי הוא הצליח להזכיר משהו ממי שבשתי הסדרות האחרונות טיפס למעמד של אחד מה-3, 4 רכזים הטובים בליגה. קובי נדבק אליו, הפחיד אותו, ופשוט הוציא אותו מהמשחק. היו רגעים שרונדו נראה היה כמו יותם הלפרין. בורח מהכדור. הקליעה המזליקית שלו בסוף הרבע הכניסה לו ביטחון ועזרה לו להשתחרר בהמשך. אבל זה היה מעט מדי ובטח שמאוחר מדי.
בדקות הראשונות זה נראה היה שהסלטיקס באו מוכנים ושהם יגרמו לקובי לעבוד קשה בהגנה. רונדו חתך בבק-דור וקלע שני סלים קלים (ואם אני זוכר נכון גם החטיא אחד), אבל הוא לא היה עסוק בלהפעיל את הקבוצה. בלהריץ תרגילים. בלמצוא את השחקן הפנוי. בללכת לשחקן החם. בלחדור ולגרום לדברים לקרות. ובלי רונדו שיפעיל את הסלטיקס, הכל במשחק שלהם נראה היה מקרי הבוקר. ועד שהוא נכנס למשחק ברבע השלישי, אלן (עם בעיית העבירות) וגארנט (שהושפל הבוקר ע"י גאסול) כבר היו כל כך מחוצה למה שקורה שהם לא יכלו לחזור ולהשפיע על העניינים. זה, למשל, משהו שלא קורה לגדולים באמת. אנשים כמו קובי (או שאראס. מה לעשות, אני מת עליו. וזה נכון-->), גם אם יהיו להם שלושה רבעים איומים, עדיין יוכלו לבוא לרבע האחרון ולהשתלט על המשחק. זה הפוקוס והאמונה העצמית. גארנט ואלן לא כאלה. ולכן הם לא יכלו לחזור לעניינים. ולכן גם כיביתי את הטלוויזיה לקראת סוף הרבע השלישי, רגע אחרי שנשרקה החמישית לאלן (על קובי, בסיומו של מהלך שמהרגע שהוא התחיל היה ברור שאלן לא יוכל לברוח ושישרקו לו עבירה). כי המשחק נגמר באותו הרגע. טלפז גם אמר את זה בשידור. מאותו הרגע לא הייתה שום דרך לסלטיקס לחזור למשחק הזה.
ואם אתם שואלים אותי, גם לסדרה.
http://www.sport5.co.il/SIP_STORAGE/FILES/5/171335.jpg
