למה אנחנו עדיין מתרגשים מנשיקות לסביות?

הכי נורא זה שזה תמיד עובד. נדושה ככל שתהיה, נשיקה אחת בין שתי נשים אטרקטיביות למראה מספיקה כדי להביא כמעט כל אחת לכותרות. לא משנה אם את שחקנית בינונית שבעלה בגד בה, כמו במקרה של סנדרה בולוק, או אם את כוכבנית רוק צעירה ולא מבריקה בשום דרך, כמו מיילי סיירוס. שתיהן, סטרייטיות מובהקות למדי, בילו את השבוע האחרון בכותרות החדשות לאחר שהתנסו בנשיקה עם בנות מינן. במקרה של בולוק זאת הייתה סקרלט ג'והנסון (בחירה מצוינת), במקרה של סיירוס זאת הייתה אחת הרקדניות הנשכחות בלהקת הליווי שלה, ובשני המקרים זאת הייתה קריאה כל כך נואשת ופתטית לתשומת לב, שמכעיס עד כמה היא הצליחה.

מסתבר שלא משנה כמה ארוטיקה רכה או פורנו קשה מציעה הרשת (והיא מציעה בעיקר חומרים מהסוג הזה), נשיקה בין שתי סטרייטיות מפורסמות או סמי-מפורסמות עדיין כובשת את הכותרות. לא, לא התבלבלתם, השנה היא 2010, ונשיקה שכזו בין שתי נשים עדיין זוכה לכותרות וליוטיובים עם אלפי צפיות. ודווקא על-רקע שבוע הגאווה, כדאי להזכיר שלנטייה מינית אין שום קשר לנשיקות הללו. הכותרות להן הן זוכות אינן מעידות על פתיחות או על סובלנות יתרה לנטיות חד-מיניות, אם כבר, הן מעידות בדיוק על ההפך. ואולי אפשר ללמוד מההתעניינות בנשיקות האלו על טיבה של הכמיהה הגברית המטופשת ללסביות - זו שמבוססת על התקווה כי מדובר במצב גמיש והפיך, שיכול בקלות להכיל בתוכו גם גבר סטרייט חרמן. לא מקור גדול לגאווה.)

כמעט עשר דקות הוקדשו במהדורת השבת של ערוץ 2 לשידור כתבה על הסרט "כך ניצחנו". אני משוכנע שאתם לא נאיבים כדי לחשוב שסרט כזה זוכה לכזה זמן מסך במהדורת חדשות בגלל האלמנט הניוזי שלו. אחרי הכל, הצלחתם של הזמרים המזרחיים היא תופעה מרעישה, שלא לומר תחקיר ענק. הסיבה היא כמובן שהסרט הזה משודר בזכיינית רשת, אחד הבלבתים של חברת החדשות, ולא סתם משודר: אלא מול השלאגר של המתחרים מערוץ 10 - הישרדות.

זו הייתה תוכנית המבצע של רשת לסיכול ממוקד של הישרדות: בראשון "1 נגד 100" זוכה במיליון, בשלישי קובי פרץ דופק מיליון, ומשבוע הבא – המונדיאל יעשה את העבודה. כל זה טוב ויפה. רק לא ברור למה מהדורת החדשות צריכה לקחת חלק במאבק הזה. הזליגה של תכני בידור למהדורות החדשות אינה חדשה. גם לא השימוש בהן כפלטפורמות לקידום תכנים של זכייניות הטלוויזיה. אבל ככל שהתופעה מתרחבת, וככל שהיא הופכת קטנונית יותר, כמו מאבק מול המתחרים שלך, היא פוגעת במרכיב המשמעותי ביותר של מהדורת חדשות: אמינות. ולאור זאת, לא הגיע הזמן לקרוא למהדורת השבת מגזין לייפסטייל?

לערוץ 10 הייתה ביד מרינה קבישר - האשה והביקיני, ולערוץ 2 היה את משה אבו עזיז – האיש עם הכרס והזקן. לערוץ 10 היה קטע פתיחה של הישרדות בתלת ממד שכולם ציפו לראות, ולערוץ 2 היה את אחד נגד מאה עם סוף ידוע מראש (אבו עזיז הביא מיליון). ובכל זאת, זה נגמר בניצחון ברור של ערוץ 2 ברייטינג.

אז למה זה קורה, מה מביא אותנו ללחוץ לרוב 22 ולא 10? אין לחשוד בישראלים שהם מעדיפים שאלות כמו מהי פתיחה אנגלית ומה היה שם משפחתו הקודם של אורי זוהר, על פני חבורת צעירים וצעירות שמפתחים ביניהם אינטריגות כשבגדי ים זעירים עטויים לגופם החטוב. אורי זוהר של 'מציצים' כבר נתן את התשובה ב-06/06/72. מה גם שאחד נגד מאה שודרה ב'רשת' – הזכיינית שיודעת טוב מכולם איך להפוך זהב לקש. השאלה אם מדובר בחוסר אמון מוחלט של הצופים בערוץ 10, שמקשט את לוח השידורים שלו בתוכניות ביזאר שמשובצות בשעות ביזאר – סרט קולנוע במוצאי שבת זה הכי ערוץ 2 של אמצע שנות ה-90 – או באמונה עיוורת שלנו בערוץ 2.

אז הנה הגיע המבחן הגדול: המונדיאל. טובי שחקני הכדורגל בעולם, מצוידים במיטב הנשים היפות בעולם נפגשים בדרום אפריקה. לא מדובר באירוע לחובבי הז'אנר בלבד, אלא בחגיגה צבעונית לכל המשפחה. האם גם עכשיו היד תלחץ 22 ולא 11? מצד אחד רוב הסיכויים שלא – כבר הוכח שהכדורגל יודע לסחוף אחריו צופים רבים באירועי שיא. מצד שני, עם פרשן כמו דני נוימן, בעל כריזמה של פקיד שומה, 'צחוק מהעבודה' עלולה להתגלות כאופציה מרעננת במיוחד.

בראשית היה הפייסבוק. ספר פרצופים, כמשתמע משמו, שהתיימר לתת לכל אחד מאיתנו אז הזכות לקיום וירטואלי פשוט ונטול טרדות. אך משהו קרה לפייסבוק בשנה החולפת - ככל שהוא הלך והפך משמעותי יותר בחייהם של אנשים רבים יותר, כך החלו אלה להיות מוטרדים יותר מאופן הייצוג שלהם בו.

בשבוע שעבר התקיים בגני התערוכה אירוע הביוטי סיטי בחסות סופר-פארם. אחת האטרקציות המרכזיות ביריד הקוסמטיקה הייתה הפקת תמונת פרופיל מקצועית לפייסבוק. הגרלה שנערכה הכתירה את הזוכות המאושרות והעניקה להן את האפשרות לשחק יום אחד בסרט שהוא חייהן, ולתעד את האירוע במקום החשוב מכל - הפייסבוק. ככל שפייסבוק מתאמץ להנציח את הספונטני והטבעי, כך אנחנו הולכים ומתאמצים להסתיר אותו. במקום לתת תמונה אמיתית של חיינו, השמורים למכרים ספורים בלבד, הפך הפייסבוק לעוד כלי יח"צני בו אנו מנסים לקדם את עצמנו ולהציג את מי שהיינו רוצים להיות יותר מאשר מי שאנחנו באמת. וככל שהפייסבוק ילך ויציג תדמיות מלוטשות ומרוטשות יותר של מכרינו, כך אנו צפויים לאבד בו עניין. בשביל תמונת פוטושופ מרוטשת ומושלמת, יש לנו דוגמניות כמו בר רפאלי.

בשבוע של ביטולים על-רקע המשט, שוב עולה על השולחן הדיון העתיק על הקשר שבין אמנות ופוליטיקה. הפיקסיז , הקלקסונז, גורילז סאונד סיסטם, אלביס קוסטלו והמבטלים העתידיים לא יגיעו השנה לישראל. אפשר להאשים, להבין, להקים קול צעקה או פשוט להתעלם.

על הרקע הזה מוציא עמיר בניון שיר חדש בשיתוף 11 חברי כנסת. אחרי שביום הזיכרון תקף את השמאל, הפעם בניון וחבריו הפוליטיקאים שרים שיר הלל ללוחמי השייטת. "שיר ערש" מבטיח לעולל שיש מי שמקריב את חייו למענו ועוסק בגלוריפיקציה לאומנית של חיילינו היקרים. האלבומים של בניון מוצלחים ומרגשים. יכולות השירה שלו, הרגישות והיכולת שלו לגעת בנושאים מוכרים בדרך ייחודית ואישית הפכו אותו למזרחי המחמד של התקשורת ולאמן מצליח במיוחד. אבל מה קורה עם בניון מחוץ לאלבומים? מדוע הוא מוכן להתבזות עם טקסטים מגוחכים? מדוע הוא מגייס את קולו לטובת רעיונות שלא בטוח אם הוא עצמו מסכים איתם? מדוע הוא בוחר שלא להשקיע את אותה מחשבה ורגישות גם בשירים הפוליטיים שלו?

השקפות העולם שלי ושל בניון רחוקות מאוד, אבל כנראה ששנינו מסכימים שאמנות ופוליטיקה אינן נפרדות. חשוב לעסוק בנושאים החשובים והכואבים אבל חבל מאד להזנות את היצירה שלך לטובת העניין. לא מעט אמנים עסקו בעבר במחאה פוליטית וניסחו אותה להפליא (אזכיר את "מלכת אמבטיה" של חנוך לוין, "ירושלים של ברזל" של מאיר אריאל ו"שיר נחמה" של הדג נחש). למה עמיר בניון מתעקש להתפלש בחומרים רדודים שעושים לו, וגם לרעיונות שאותם הוא מייצג, עוול?