אוקיי, אז התפללתי לגמר חלומי בין נדאל לפדרר. מודה באשמה. מאז ההדחה הכואבת של רוג'ר אנשים אומרים לי "מה רע בדיוקוביץ'? מספר 1 נגד מספר 3 זה גם גמר אדיר". אני מנפנף אותם בעצבנות, לא לפני שאני מסביר, חד וחלק: נובאק חביב, גם שחקן סבבה לגמרי, אבל הגמר הזה סגור, חתום, בדוק, פרוק ונצור. נצור בעצם לא. כי רפא הולך לשחרר את הידית ולירות בלי הבחנה. תוך זמן קצר הוא גם יניף את הגביע הראשון שלו אי פעם באליפות ארה"ב וירשום תואר גראנד סלאם מספר 9.אז לפני שהגמר החד-צדדי הזה יסתיים, הנה כמה מאצ' פוינטס שיסבירו, אני חושב, למה כדאי בכל זאת להשקיע 90-100 דקות כדי לראות את משחק הטניס האמיתי האחרון באמריקה לשנת 2010. גם אם הוא יהיה יותר קצר מפרק של הישרדות אולסטארס.
1. שחיטה או לא, זו תמיד חוויה לראות את נדאל על המגרש. האיש לא יודע מה זה כדור אבוד, טס מצד לצד ומשאיר את הלב על המשטח. אי אפשר שלא להעריץ אותו, גם אם אתה מאוהדי/מאוכזבי פדרר. כי כשמזהים גדולה אי אפשר להתעלם ממנה. כמו להתלהב מהלייקרס של מג'יק כשאתה לובש חולצה של בירד, כמו לזמזם שיר של עופרה שניה אחרי שרכשת לך את הלהיט החדש של ירדנה (באייטיז, לא עכשיו).
2. כמו שכל משחק כדורגל מעייף בשבת בצהריים הוכיח: אין כמו לשחק לאור זרקורים. גם בטניס זה תופס ואם הבריטים השמרנים של ווימבלדון עוד מעקמים פרצוף רק מלשמוע על הרעיון, בניו יורק הפנימו את זה מזמן - נייט סשן זה שוס. הקהל נהנה משעה נוחה יותר ותנאי מזג אוויר קלים יותר, השחקנים זוכים לחוויה מחשמלת וזה מצטלם הרבה הרבה יותר טוב. כשמדובר בגמר, עם כל המתח שבא איתו, הלילה הופך את המעמד הזה לגמר הכי טוב בסבב.
3. שעה וחצי, גג שעתיים, של צפיה סולו באמצע הלילה היא בעלת חשיבות מכרעת בקביעת עמדתך מול האישה בכל הנוגע לאירועי ספורט בשעות בלתי אפשריות. לא נשארת לראות את רפא מניף גביע, איך תקום לראות NBA? איך תשתכר עם החבר'ה מול הסופרבול תוך כדי ניסיון נואש להבין את חוקי המשחק? נדאל מול דיוקוביץ' זה אולי גמר ידוע מראש, אבל חשוב לעתיד שלך!
4. ואחרי שעצבנת את האישה, את המספרים תקבל רק כאן. אז הנה כמה מהם: זה יהיה המפגש ה-22 (!) של נדאל ודיוקוביץ'. השניים, שרצו תקופה ארוכה כמספרי 2 ו-3 אחרי פדרר העשוי ללא חת, הוכו על ידי ההגרלה ונאלצו להיאבק אחד בשני כדי להגיע למשהו. המאזן: 7:14 לרפא. רמת הטניס הייתה תמיד גבוהה, ולכן שווה להעיף מבט גם הפעם, אבל אין מה להתלהב משבעת הניצחונות בצד הסרבי, גם לא מהעובדה שהוא ניצח את שלושת הקרבות האחרונים מול נדאל (ובלי לאבד מערכה). למה? כי אף אחד מהם לא היה בגמר, ואף אחד מהם לא הגיע בגראנד סלאם. חצי גמר טורניר המאסטרס בפאריס זה יפה, אבל לא הישג שמישהו מאיתנו יזכור לדיוקוביץ' אחרי הפרישה.
רפא, לעומת זאת, ניצח את נובאק 4 פעמים במשחק גמר, ורק באחד מהם הפסיד מערכה. גם את 4 מפגשי הגראנד סלאם בין השניים הספרדי לקח: 3 פעמים ברולאן גארוס (רבע גמר ופעמיים בחצי) ופעם אחת בווימבלדון (חצי הגמר). גם את חצי הגמר האולימפי בבייג'ינג נדאל לקח לדיוקוביץ', בדרך לזכיה בזהב. מאני-טיים חברים, זה ההבדל בין שחקן גדול לאלוף ענק, שבגיל 24 וקצת יזכה בתואר ה-41 שלו בסבב וכאמור, בגראנד סלאם התשיעי. רק לשם השוואה: לסמפראס היו 7 תארי מייג'ורס עד גיל 24 (14 בסה"כ), לאגאסי היו 2 (8 סה"כ) ולרוג'ר פדרר היו רק 5 תארי גראנד סלאם עד אותו הגיל. השיא של השווייצרי נעצר, בינתיים, על 16. מה עוד יכול להשיג נדאל? אם הברכיים יהיו במקום, מפחיד לחשוב.
[קישור]
