בית המשפט העליון קבע השבוע כי די בקשר עקיף בין ה"זוכה" וה"מזכה", כדי לקיים את היסוד השני של חובת השבת התעשרות, הקמה מכח חוק עשיית עושר ולא במשפט.
עו"ד אריה שחם, אשר שימש כנאמן של לקוחו לשעבר רפאל מנס (המשיב), משך סכומי כסף ניכרים לצורך שימושו האישי, שלא כדין. המשיב קיבל את כספו חזרה בשתי דרכים: האחת, הסדר אליו הגיע עם עו"ד שחם, לפיו האחרון יעביר לו דירה שבבעלותו, בשווי 630,000 דולר; השנייה, סכום של 4 מיליון ש"ח, אשר נפסק לזכותו בתביעה שהגיש נגד הבנק בו התנהל החשבון, על כן שברשלנותו לא מנע מעו"ד שחם למשוך מכספי החשבון שלא כדין, בה ציין ביהמ"ש כי סכום התביעה כנגד הבנק אינו עולה אף כדי מחצית מסכומי הכסף שנגנבו, בערכם ליום התביעה.
לימים, הוכרז עו"ד שחם כפושט רגל והמערער, עו"ד גד שילר, מונה כנאמן על נכסיו. תביעת חוב שהגיש הבנק נגד הנאמן, להחזרת הסכום ששילם ללקוחו בגין הגניבה, הסתיימה בפשרה לפיה ישלם הנאמן לבנק סכום השווה ל-4 מליון ש"ח.
לאור זאת, הגיש הנאמן את התביעה נשוא הערעור, בה טען שחובו של עו"ד שחם למנס נפרע במלואו עם העברת הדירה, ולפיכך התעשר מנס שלא כדין, עם קבלת הפיצוי בסך 4 מיליון ש"ח מן הבנק, וחלה עליו חובת ההשבה הקבועה בסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט.
בית המשפט המחוזי דחה את התביעה, בקובעו כי שניים משלושת יסודות חובת ההשבה אינם מתקיימים, מאחר והמשיב לא קיבל ישירות מהמזכה מאומה, וכן שלא ניתן לטעון כי פעולת הערכאה השיפוטית שקבעה בפסק דין חלוט את חבות הבנק כלפי המשיב, אינה כדין.
בית המשפט העליון (דורנר, ריבלין ושטרסברג-כהן) דחה את הערעור, לאחר שבחן את התקיימותם בענייננו של שלושת היסודות המצטברים, המקימים את חובת השבה מכח עשיית עושר ולא במשפט: קבלת נכס שירות או טובת הנאה (יסוד ההתעשרות); מן המזכה למזוכה, שנתקבלה על-ידי המזוכה שלא על-פי זכות שבדין.
שלושת השופטים הסכימו על התקיימותו של היסוד הראשון, שכן המשיב התעשר בקבלו את דירתו של עו"ד שחם ואת הפיצוי שנפסק לו על-ידי ביהמ"ש המחוזי. גם בעניין אי-התקיימותו של היסוד השלישי הסכימו שלושת השופטים, באשר התעשרות המשיב באה לו מכח פסק דין חלוט, בו אף נקבע כי אין הסכום שנפסק מכסה את מלוא חובו של שחם.
באשר ליסוד השני, נחלקו דעות השופטים, באשר דורנר וריבלין סברו כי הגם שאין הכרח שיתקיים קשר ישיר של זיכוי בין הזוכה והמזכה, ובלבד שלמזכה יש אינטרס בזכייה, במובן זה שהיא באה על חשבונו, הרי שהתשלום שנפסק למנס על-ידי בית המשפט המחוזי שולם על-ידי הבנק ולא על-ידי המערער, ואף עילת התביעה של הבנק נגד המערער הינה עצמאית ואינה תלויה בחיוב הבנק לפצות את המשיב, דבר השולל קשר של זיכוי בין הצדדים.
בעיני השופטת (בדימ') שטרסברג-כהן היה קיים ספק אם ניתן לקבוע כי הזכייה באה לזוכה (הלקוח) שלא מן המזכה (הנאמן), מאחר ולדעתה, עילתו של הבנק נגד הנאמן נעוצה ביחסים בין הבנק ללקוח, לו שילם את הסכום בו חוייב, ולפיכך הריהו כמזכה עקיף, המקיים את הקשר בין הצדדים.
