המתקפה מגיעה כאמור לשיאה היום, בשורה של מאמרים שכלל אינם מזכירים את אמסלם בשמו, אך מכנים אותו בשורה של כינויי גנאי, החמורים ביותר הקיימים בלקסיקון החרדי. לבקיאים במשמעותם של מקצת מאותם ביטויים, הדבר עלול כאמור להתפרש כהיתר לפגוע פיזית באמסלם.

בין היתר מושווה אמסלם לקורח, שעמד בראש המרד נגד משה ונבלע באדמה; לישו, שהוצא להורג בידי הרומאים; נטען שהוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה - ולפי המשנה לאדם כזה אין חלק לעולם הבא; מוזכר, בהקשר ישיר לדבריו, מאמר חז"ל לפיו אם אדם לא זכה, נעשית לו התורה "סם המוות".

במאמר אחר נאמר ש"אחריתו לאבדון" ו"הרי הוא יאבד וכל דבריו יאבדו בלי ספק", והוא מושווה ל"עמלק אשר נצטווינו בתורה למחות את זכרו". בסיומו של אותו מאמר אף נקבע: "סופו של האיש יהיה כסופם של עוקרי הדת ומסלפי ההלכה, אשר נתרסקו אל תהום הנשייה".

ברוך מאירי, במאמר נוסף, מגלה מה באמת הרתיח את ראשי שס: דבריו של אמסלם בנושא האברכים. "בעת שעולם התורה נלחם על כבודו ומעמדו, על ערכם וגדולתם של לומדיה... יבוא אדם אשר גדל באמתחתה ובצל כנפיה חסה ויבעט בה ובעוסקיה... והוא זה שיוציא חרפתם ויבאיש את שמם".

מאמר שלישי הוא של רון הלוי, הקובע שניתן ללמוד על אמסלם מהפופולריות לה הוא זוכה בציבור החילוני. לדבריו, אמסלם מכונה "רב החילוניים" - וזאת בשבוע בו מצוטטים בפרשה דבריו של עשו הרשע: "יש לי רב".

"אותו האיש [שוב: כינוי לישו] שהיה מוכן לבעט ברבותיו ולרמוס את כל הקדוש והיקר, תמורת כותרת בעיתון המפרסמת את תמונתו בהבלטה, זכה ביושר באהדת הציבור החילוני", מוסיף הלוי. "עוקרי הדת ושונאי התורה, רואים באותו איש בזוי את דמות המושיע, אשר יחלץ אותם מאימתם של הרבנים ה'קיצוניים' המאיימים על קיומה של המדינה". הלוי ממשיך לתקוף את אמסלם בחריפות רבה ביותר, ומכנה אותו "בן בליעל", "איש מעורער", "מתרוצץ כמשתגע ומאבד עצמו לדעת".

הרב משה שפיר אומר שאמסלם הוא "חמור שלא ידע קונהו" (כינוי שהעניק הנביא ישעיהו לעם ישראל ערב החורבן), "ההעדר הגדול, האפס והתוהו", "צדוק ובייתוס" (שהקימו בימי בית שני כתות שהתנגדו לחכמי הסנהדרין), "שבתי צבי" (משיח השקר המפורסם שהתאסלם), "דוד פרידלנדר ואברהם גייגר" (ראשי תנועת ההשכלה באירופה נגדה נלחמו כל גדולי ישראל).

שפיר אף מזכיר, כי לאישים אלו היה שמור מקום ב"מזרח של עמקי האבדון השמור למחריבי הדת". במאמר נפרד מכנה שפיר את אמסלם "אותו האיש" - הכינוי השמור ביהדות לישו.

לטענת שפיר, האשמים האמיתיים בהתנהגותו של אמסלם הם אנשי התקשורת החילוניים או יוצאי התקשורת החרדית, אשר רוממו אותו, הפכו אותו ל"ליצן החדש", הרדימו אותו בחנפנותם ו"עישנו בתיאבון את ספרדי המחמד החדש". שפיר מוסיף, שאמסלם למעשה אינו שסניק, אלא יכול היה להצטרף ל"סר החינוך" (כך במקור), לבדיחות של אורי אורבך והוא אף "ייצוגי ומשכנע כמו טומיאיר לפיד". ושפיר מוסיף: "הוא לא היה מבייש את הרפורמים בשום פורום".

שפיר מקדיש חלק ניכר ממאמרו לגונן על הרב עובדיה, באומרו ש"באהבתו הגדולה לכל יהודי מיתן את הנמהרים". לדבריו, אמסלם קיבל מספר אזהרות, אך התעלם מהנחיות מועצת חכמי התורה והמשיך לפרסם בתקשורת "דברי בלע מוזרים... פירות באושים קשים לעיכול". את דמעותיו של הרב עובדיה השבוע, בעת שחתם על הקריאה נגד אמסלם, מסביר שפיר כבכי על חילול השם שגרם אמסלם.