בפסק דין העשוי להוות תקדים לאחריותה של המדינה לנזקי השריפה בכרמל, חייב אותה בית המשפט המחוזי בנצרת לפצות חקלאים ששדותיהם הוצפו בעקבות גשמי ברכה.
בית המשפט קובע, כי רשויות המדינה היו ערות לסכנה ההצפה, אך נקטו בצעדים לא-מספיקים ולכן הן נושאות באחריות לנזק. כפי שיובא בהמשך, כמה מן הקביעות העקרוניות שבפסק הדין ניתנות לכאורה להעתקה במישרין אל השריפה בכרמל, לאור מחדליה המתמשכים של המדינה בתחום הכבאות.
מדובר ב-37 חקלאים מיסוד המעלה, ששדותיהם הוצפו בפברואר 2003 ואשר תבעו מהמדינה ומרשות הניקוז כנרת פיצוי של 4.5 מיליון שקל. השופט בנימין ארבל תיאר כך את המחלוקת:
- "המחלוקת אשר הונחה לפתחי בתיק זה, נוגעת לשאלת החבות בגין נזקי התובעים. בגדרה של מחלוקת זו, עלינו לשאול עצמנו האם מחויבות היו הנתבעות למנוע את הצפת שדותיהם של התובעים, או שמא מילאו תפקידן כיאות וביצעו את כל המצופה מהן כגופים האחראים על ביצוע פעולות הניקוז באזור. כן נשאל עצמנו, האם לאחר שכבר הוצפו שדותיהם של התובעים, פעלה מערכת הניקוז באזור כראוי, או שמא לא הותקנה במקום מערכת ראויה, אשר האחריות להתקנתה ופעולתה התקינה, מוטלת על הנתבעות".
לאחר סקירה ארוכה של עדויות המומחים ששמע, מציין ארבל:
- "הנתבעות מתייחסות אל השטפונות כאל מכת שמים. לשם מניעת מכה זו, נעשים מאמצים המשלבים חישובי עלות ותועלת, אשר ימנעו ככל הניתן את עונשה של מכת שמים זו, אולם לא ימנעוה לחלוטין.
"...עצם העובדה שעל הרשויות להיערך מבחינה כלכלית ולהתקין מערכות ניקוז ההולמות את התקן, עדיין אין בה כדי לקבוע כי אלה פטורות מכיסוי נזקי השטפונות שנגרמו כתוצאה מהקמת מערכות ניקוז, אשר הוכנו ביודעין באופן אשר לא ימנע נזקי שטפונות שהתרחשו לערך אחת לעשר שנים.
"...אמור מעתה: לנתבעות ברור היה, וכך הן ערכו את עצמן, כי אכן יתרחש אירוע מזיק, אשר המערכות שהותקנו על ידן לא יעמדו בפרץ לגביו, מדי 10 שנים".
ארבל מזכיר, כי בית המשפט העליון קבע ביחס לחובותיהן של רשות הניקוז ושל המדינה, "כי המבנה המשולב שמתווה החוק בהסדרת ענייני הניקוז, נועד לשרת באופן מיטבי את האינטרס הציבורי הכללי בקיומו של ניקוז יעיל. בית המשפט קבע, כי על שתי רשויות אלה לצפות לכך כי הפרת חובותיהן, או אי פעילות שלא בהתאם לסמכויותיהן, עלולה להוות משום סטייה מרמת ההתנהגות הנדרשת מהן כרשויות סבירות, ולהקרין על קיומה ועל היקפה של חובת הזהירות המוטלת עליהן לצורך עוולת הרשלנות.
"באשר לרשות הניקוז, אחריותה נגזרת במישרין כאמור מסמכויותיה וחובותיה. על הרשות לבצע פעולות החזקה שוטפות של מערכות הניקוז הקיימות, וכן להתקין מערכות ניקוז, אשר יהיה בהם כדי להתמודד עם הנגר העילי הצפוי לזרום באזור המועד להצפות. אין מדובר כאן בציפיות ערטילאית".
בנוגע לתביעה שלפניו, אומר ארבל: "במקרה שלפנינו, יכלו שתי הנתבעות לצפות את התרחשותו של האירוע המזיק ברמת ודאות סבירה. גם אם המתקנים, אשר הותקנו למניעת ההצפות, אמורים היו למנוע רק הצפות המגיעות עד כדי תדירות של 1:10, ואילו במקרה שלפנינו נראה כי כמות הספיקה שבגשר הפקק מלמדת על תדירות המגעת עד כדי 1:19 ואולי אף מעבר לכך, הרי עדיין היה על הנתבעות לדאוג ולתחזק את המתקנים הקיימים, על-מנת שימנעו נזק הנגרם מתופעות משניות של שטפונות אלה, כגון אי קיומה של מערכת תקינה לניקוז חוזר. נזק זה, הינו נזק אשר ניתן היה לראותו מראש, וניתן היה למנוע את תוצאותיו בזהירות סבירה".
ארבל מוסיף: "על-פי פסיקת בית המשפט, אין הרשות פטורה מחבות רק בשל העובדה כי מניעת הנזק ליחיד עלולה להטיל מעמסה כבדה על הקופה הציבורית. במיוחד לא תצא הרשות הציבורית פטורה מחבותה, אם יסתבר כי פעולה הכרוכה במניעת הנזק, נמוכה משיעורו.
"...סבורני, כי נוכח קביעותי שלעיל, באשר לפעולות שנדרשו למניעת הנזק, באמצעים פשוטים וסבירים, שעלותם אינה גבוהה, אשר ניתן היה לנקטם עם הסדרת הסוללות, או מיד עם קרות הנזק - אין מקום לשיקול כלל בענייננו שיקולי עלות-תועלת.
"כפועל יוצא מן האמור, איני מקבל אף את הטענה, כי משהתרחש אירוע, אשר תדירות חזרתו עומדת על 1:10 או על 1:20, אין מקום כלל להתייחס לסוגיית ההתרשלות או אי התרשלותן של הנתבעות, כשיטתן - שכן אלה, לכאורה פעלו בסבירות.
"...מקום שהמדינה כשלה בפיקוחה על רשות הניקוז, הן בהיבט התכנוני, והן בהיבט הביצועי, כאשר זו התקינה מערכת ניקוז שאינה הולמת את צרכי הניקוז בשטח הנתון לשיפוטה, וכתוצאה מכך נגרמו נזקים, שהיו צפויים, והיו ברי מניעה, בהשקעה סבירה, מוליכים למסקנה כי המדינה התרשלה בהתנהלותה בפרשה".
ארבל חייב את המדינה (40%) ואת רשות הניקוז כנרת (60%) לשלם לתובעים 4.5 מיליון שקל בתוספת הפרשי ריבית והצמדה משנת 2003, וכן שכר טירחת עורך דין בסכום גבוה במיוחד - 690 אלף שקל.
