הפרשי ריבית והצמדה שמשלם נישום במסגרת שומת ניכויים, יוכרו לו כהוצאה לצורכי מס. כך קבע היום (א', 23.1.2011) בית המשפט העליון. פסק דין זה הופך את החלטת העליון משנת 1990 בפסק דין "הד הקריות".
חברת שריג אלקטריק, שהגיעה להסדר עם פקיד שומה ירושלים 1, ערערה לעליון על החלטת השופטת
מרים מזרחי (ביהמ"ש המחוזי בירושלים) שלא להתיר לה בניכוי 1.12 מיליון שקל ששילמה כריבית והפרשי הצמדה. מזרחי הסתמכה על דעת הרוב בפסק דין הד הקריות, אך השופטים
עדנה ארבל, איילה פרוקצ'יה ו
חנן מלצר החליטו להפוך את ההלכה העקרונית.
בפתח פסק הדין מזכירה ארבל את הדעות השונות שהובעו בפס"ד הד הקריות. השופט
מישאל חשין סבר, כי תקנת הציבור מונעת את ניכוי הוצאות הריבית והפרשי ההצמדה באופן גורף ובכפוף לחריג תום הלב. השופט
אליעזר גולדברג נתן ביטוי לעיקרון השקילות הכלכלית בין אפשרויות הניכוי השונות, בכך שהתיר בניכוי את הוצאות הריבית והפרשי ההצמדה רק בחלק מהמצבים בהתאם לעיקרון זה. הנשיא
אהרן ברק סבר, שיש להתיר בניכוי את הוצאות הריבית והפרשי ההצמדה באופן גורף בשל הצורך למנוע כפל מס מהנישום.
ארבל קבעה, כי התכלית הסובייקטיבית בסוגייה נוטה לכיוון הפרשנות, לפיה ניתן להכיר לצרכי מס בהוצאות ריבית והפרשי הצמדה שצמחו בגין חוב מס. עוד קבעה, כי גם התכלית האובייקטיבית נוטה בכיוון זה, שכן הריבית וההצמדה הם חלק אינטגרלי מתשלום קרן החוב - שהיא ודאי מוכרת בניכוי. זאת, גם לנוכח עיקרון "הטפל הולך אחר העיקר".
ארבל מוסיפה, כי התכלית החשובה של קביעת שומת אמת, מחייבת שהנישום לא ישלם מס יותר מכפי שהיה צריך. במקרה הנדון מתעורר חשש, שאי התרת ניכוי הריבית וההצמדה, ייצור כפל מס - שכן הסכומים שלא הועברו לרשויות המס הצמיחו פירות וחויבו בתשלומי מס. כך נוצר מצב שבו משלם הנישום מס פעמיים על אותם סכומים: בזמן השימוש בכסף והצמחת הפירות, וכאשר לא ניתן לו לנכות את הוצאות הריבית והפרשי ההצמדה.
ארבל נדרשה גם לשיקולי תקנת הציבור, אשר - כך הדגישה - עשויים במקרים המתאימים לגבור על שיקולים כגון קביעת שומת אמת ומניעת יצירת כפל מס. בפס"ד הד הקריות היו השופטים תמימי דעים, שאין לראות בתשלום של הריבית וההצמדה חיוב אשר מטרתו עונשית, ולפיכך אין למנוע את ניכויו בעילה של פגיעה בתקנת הציבור.
לאור כל זאת קבעה ארבל, כי יש להתיר את ניכוי הוצאות הריבית והפרשי ההצמדה לצורכי מס, בין אם מדובר על שומה פתוחה ובין אם מדובר על שומה סגורה, דרך סעיף 17 לפקודה. היא נימקה:
"התשלום של הוצאות הריבית והפרשי ההצמדה אינצידנטלי לגובה הקרן של ניכוי המס במקור על-ידי המעביד, ויש בינו לבין ייצור ההכנסה זיקה ממשית וישירה. יתרה מכך, לטעמי כדי לחשב את שומת האמת של המעביד יש להתיר בניכוי את הוצאות הריבית והפרשי ההצמדה, ובכך להגשים את תכלית סעיף 17 רישא לפקודה. אי הכרה בהוצאות אלו עלולה להוביל ליצירת עיוות מס לנישום".
