סניגוריו של
משה קצב תוקפים את החלטתו של בית המשפט המחוזי שלא לקבל את הקלטות השיחות בין א' לבין אורי יואלי, מקורבו של קצב, בו ביקשה א' להתקבל לעבודה בלשכת הנשיא, לאחל לו שנה טובה ולהזמין אותו לברית של בנה. לדבריהם, בית המשפט טען שמדובר בהקלטות ערוכות - אך בעצמו עשה בהן שימוש כדי לקבוע ממצאים נגד יואלי.
"העוינות והחד-צדדיות של בית המשפט מקבלים בפרק זה הוכחה ניצחת", טוענים הסניגורים. "נער הייתי וגם זקנתי בממלכת המשפט, ולא נתקלתי בתופעה דומה שבה בית המשפט פוסל ראיה מחמת חוסר קבילות טכני, אך משתמש בה ברוחב עד לחובתו של הנאשם - הלזה ייקרא עשיית צדק?" הערעור עוסק בהרחבה בשיחות אלו ובתגובתה של א' להן בחקירתה במשטרה ובעדותה בבית המשפט, בניסיון לקעקע את גירסתה בדבר האונס.
לטענת הסניגורים, "היא חוזרת ומתדפקת על דלתות בית הנשיא, מנסה להיכנס בדלת הראשית או בחלון או בכניסת העובדים הזוטרים ובלבד שתדרוך רגלה בטירתו של כחול הזקן האנס, המפתה, המתועב, שאפילו את ריח פיו היא אינה יכולה לשאת ומראה פניו בטלוויזיה מביאה להעביר תחנה".
הערעור מגולל באריכות את קורותיהן של הקלטות אלו, אותן ביצע יורם קצב, אחיו של הנשיא לשעבר, בדירתו ברומניה. ההגנה מסבירה, כי קצב חשש שההקלטות ידלפו לתקשורת, ולכן ביקש מאחיו שיבצע המרה שלהן מטייפ מנהלים לתקליטור. את ההעתקים מסר יורם קצב לעורכי הדין, ואילו את המקור לא מצא עד היום. לאחר טיעון עובדתי ומשפטי ארוך, מבקשת ההגנה לקבוע שההקלטות קבילות.
חלק נוסף בערעור מתייחס לברכת השנה טובה ששלחה א' לקצב בספטמבר 1998, בו היא מביעה את אהבתה כלפיו. בית המשפט המחוזי קבע שמדובר במכתב מתרפס, אותו גרם קצב לא' לכתוב לו בתקווה שתחזור למעמדה הקודם בלשכתו - מעמד שנשלל ממנה, לטענתה, לאחר שנאנסה בידי קצב.
הערעור מצביע על הסתירות בגירסתה של א' במשטרה בנוגע למכתב, כאשר בתחילה טענה שלא כתבה אותו, לאחר מכן אמרה שאינה זוכרת האם כתבה אותו, ומאוחר יותר טענה שהמכתב כלל לא נועד לקצב. עוד מתגלה, כי א' הסבירה את נסיבות כתיבת המכתב רק לאחר התערבותה של מי שליוותה אותה לחקירתה מטעם המרכז לנפגעות תקיפה מינית, ולטענת הסניגורים - היא שנתנה לה את הגירסה לפיה קצב לחץ עליה לכתוב אותו.
על גירסתה הסופית של א', אומרים הסניגורים: "כאן בא ההיגיון וצורח ממכאובים וטוען אותי אתם אונסים". שהרי אם א' רצתה שקצב ישנה את יחסו כלפיה - הדברים אינם מתיישבים עם גירסתה, לפיה כלל לא התכוונה למסור לו את המכתב אלא הוא נטל אותו על דעת עצמו. ואולם, "כדבר שבשיגרה", בית המשפט המחוזי אימץ את גירסתה המחוררת, ובכך הוא מפרש את המכתב בעיניו של מי שכבר החליט להרשיע את קצב.
עוד אומרים הסניגורים, כי כל מערכת היחסים הרומנטית היא חד-צדדית לחלוטין - מא' לקצב. אם קצב אכן חשק בא', כפי שטענה, יכול היה לקבל אותה לעבודה בבית הנשיא ולצפות שבתמורה תתמסר לו. בדרך כלל בית המשפט בוחן את התנהגותה של נאנסת, הם מוסיפים, "ומה דינה של פרשה שבה אין שמץ וזכר לאונס בהתנהגות המתלוננת?"
בהמשך הערעור עוסקים הסניגורים בשאלה מתי ירדה א' ממעמדה במשרד התיירות וטוענים, שהדבר אירע זמן רב לאחר האונס לו היא טוענת. בין היתר הם מצטטים עדויות של עובדות אחרות בלשכתו של קצב במשרד התיירות, אשר העידו על הימשכות היחסים הטובים בין השניים. בהתייחס לאחת העדויות, נאמר בערעור: "התעלמותו זו של בית המשפט קמא, כמו בכל מקום אחר בו קיימים מסמכים וראיות שהוגשו מטעם ההגנה או עדיה הסותרות את רוח הכרעת הדין, מקוממת עד מאוד".
