המדינה: טענת היחסים בהסכמה בין א' לקצב יוצרת אבסורד

"בית המשפט המחוזי סגר את דלתו מפני כל רעשי הרקע. השוני בחקירה שנבע ממעמדו של המערער, חייב היה להיעצר בכניסה לאולם בית המשפט וכך היה". כך פתחה (ד', 10.8.11) עו"ד נעמי גרנות את תשובת המדינה לערעורו של נשיא המדינה לשעבר, משה קצב.

"נראה לנו שההגנה מסרבת לקבל את הדין. היא מבקשת לשמר את השונות של הפרשה הזאת ולגרור אותה גם לערעור", המשיכה גרנות. לטענתה, הדבר ניכר מההיקף העצום של הערעור, הגדול פי שלושה מפסק הדין, ומכך שרוב הערעור הוא חזרה על הסיכומים במחוזי. גרנות הוסיפה, כי ההגנה מבקשת להתערב בממצאי אמינות שקבע המחוזי, לדבריה - משום שאינה מאמינה לעצמה. השופטת מרים נאור הגיבה, כי יש להימנע מהערות כאלה.

גרנות ביקשה מבית המשפט העליון שלא לשנות את ההלכות בנוגע להתערבות ערכאת הערעור בממצאי הערכאה הדיונית, רק לנוכח זהותו של המערער. "זה תיק קלאסי של ממצאי עובדה ומהימנות. אין בו כמעט שאלות משפטיות", הוסיפה. היא הסכימה שהתיק נתפס מלכתחילה כגבולי, אך זהו עניין של הערכה - כיצד יתרשם בית המשפט מן הראיות. "התמונה הראייתית השתנתה באופן משמעותי בין הסדר הטיעון לבין הגשת כתב האישום. היה גם הליך משפטי ולכן ההשלכה משלב ההערכות לשלב ההכרעה איננה במקומה", הוסיפה גרנות.

גרנות טענה, כי ההגנה השתלחה בבית המשפט המחוזי במסגרת הערעור. הסניגורים ציון אמיר ואביגדור פלדמן התערבו ודרשו מגרנות להימנע מהערות כאלו, אך נאור אפשרה לה להמשיך ולצטט מתוך הערעור. "זו שבירת כלים כדי לפלס דרך לערעור על ממצאי מהימנות, וגם לצורך ההגנה מן הצדק", הוסיפה. לדבריה, לפי עמדת ההגנה גם ביהמ"ש העליון פסול מלדון בתיק, משום שגם הוא נחשף לפרסומים בתקשורת. גרנות טענה שאינה זוכרת טענות כאלו, ונאור הגיבה בחיוך: "הגברת כנראה צעירה".

לדברי גרנות, ביחס לעבירות מין אין לדבר על "כבישת עדות", שכן מזה שנים ידוע שקורבנות של עבירות אלו נוטים להסתגר, להימנע מגילוי האירוע ולנסות להמשיך בחייהם. היא אמרה, כי כך גם יש לראות את עדותה של א' ממשרד התיירות, אשר במשך שנים לא סיפרה לאיש את מעשי האונס עליהם העידה מאוחר יותר; זווקא הפרטים ששכחה הם המעידים על אמינותה, טענה. השופט סלים ג'ובראן ציין, כי עבר זמן עד ש-א' הגיעה לליבת האינוס. גרנות השיבה, כי היא רמזה בצורה עבה שהיה אונס, אך לא הייתה מסוגלת לומר זאת באותו שלב.

גרנות סקרה את התפתחות גרסתה של א' לאורך חצי שנה ואמרה, כי טענת ההגנה לפיה מדובר בעלילה אינה עולה בקנה אחד עם הראיות ועם התנהגותה של א'. "אם מדובר בעלילת שווא, למה היא כל כך מינורית? למה היא לא מסלימה את תיאורי הכוח? למה הזירות הכל כך המביכות האלה, שמפנות אליה סימני שאלה? התשובה הברורה היא שלא מדובר בעלילת שווא. אין הסבר אחר למכלול של הדברים", טענה. לדבריה, א' לא התפטרה משום שלא מוותרים בקלות על מקום עבודה, ודאי לא בלשכת שר.

נאור אמרה, כי דומה שמוסכם ש-א' רצתה לעבוד בלשכתו של קצב כנשיא המדינה. גרנות טענה, כי א' הייתה מוכנה לכך אך לא רצתה בכך, שכן הייתה אז מובטלת. עוד אמרה, כי גם אם יש בעייתיות במעטפת גרסתה של א' - מכתב ה"שנה טובה", רצונה לעבוד בלשכת קצב ועוד - הרי שאין בכך משום פגיעה בליבת העדות; ומכל מקום, תמיהות אלו נעלמות לאור התנהלותו של קצב עצמו ומעשי מקורבו, אורי יואלי, אשר לפי קביעת המחוזי - גררו אותה לכתוב את אותו מכתב ולהתקשר ללשכת הנשיא.

השופט סלים ג'ובראן העלה את הקשיים בגרסתה של א' על האונס במלון שרתון פלאזה. גרנות השיבה, כי א' חשבה שמדובר בעבודה בלובי, אכן יש הבדל בין הודעותיה בשאלה מה לבש קצב כאשר נכנסה לחדר, והיא הסבירה את ההבדל בבית המשפט. "היא אומרת: הבוס שלי אמר לי לעלות אז עליתי. היא כועסת על עצמה ואומרת שלא חשבה על מעשיה, ושלא הייתה צריכה לעלות לחדר", הוסיפה. "זו המבוכה שלה מלכתחילה ולכן היא התקשתה לספר על זה. יש דברים שהיא לא זוכרת, ואני מתקשה לראות איך מצפים שהיא תזכור".

לגבי האונס בבית הטכסטיל אמרה גרנות, כי בית המשפט קבע שהאונס אירע, גם אם אין ביטחון מוחלט בתאריכו. לדבריה, ייתכן ש-א' חיברה בין שני אירועים שהתרחשו בימים שונים - חג הפרסים והאונס בלשכה. "בית המשפט מוכן לקבל שהזיכרון שלה תעתע בה כאשר חיברה בין שני האירועים", אמרה. "האפשרות השנייה היא שזה באמת קרה ב-19.4 ויש שני חלונות זמן בהם יכול היה האונס להתרחש". לעומת זאת, הוסיפה גרנות, בית המשפט לא האמין לקצב ולנהגו, ולכן יש לקבל את גרסתה של א'.

בנוגע לאפשרות של יחסים בהסכמה בין קצב לבין א' אמרה גרנות, כי המדינה הוכיחה את העדר ההסכמה ואת השימוש של קצב בכוח נגדה. "זו גרסה חלופית לזו שנשמעה מפיו של קצב. הגרסה העקבית שלו היא שהמעשים לא היו, ולכן אי-אפשר להימלט מהכינוי גרסה חילופית". לדברי גרנות, ההגנה משמיעה את שתי הטענות במקביל, כאשר לכל אורך הדרך טען קצב שהדברים לא התרחשו כלל, והתוצאה היא אבסורדית. נאור העירה, כי א' נחקרה במחוזי בידי ההגנה על אפשרות היחסים בהסכמה "זעיר פה זעיר שם". היא סיימה פרק זה באומרה, כי אינה יכולה לראות כיצד אפשר לזכות את קצב בגין גרסה עליה כלל לא נחקר.