איחור של יומיים בלבד בתשלום על-פי חוזה, עשוי להוות הפרה יסודית המצדיקה את ביטול החוזה. כך קובעת (30.8.11) שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, ד"ר
מיכל אגמון-גונן.
בית המשפט דן בתביעתה של חברת בשמא השקעות ומימון נגד אלי ודורון ניאגו, אשר מכרו לה בשנת 2007 אולם בתל אביב תמורת 190,000 דולר. על-פי החוזה, הייתה בשמא אמורה לשלם למוכרים 179,000 דולר עד 24.11.07. התשלום היה מותנה בין היתר בחתימה של ניאגו על כתב התחייבות לטובת בנק דיסקונט, שהעניק לבשמא הלוואה לרכישת האולם.
טופס ההתחייבות הועבר למוכרים ב-21.11.07, אך בא-כוחם דרש בו ביום להכניס בו שינויים. בשמא לא הגיבה, ורק ב-26.11.07 - יומיים אחרי המועד האחרון לתשלום - הודיע בא-כוחה, כי ההערות מקובלות עליה וכי מיד עם החתימה על המסמכים וקבלת ההלוואה, היא תעביר לניאגו את התמורה. ואולם, ניאגו הודיעו שהאיחור מהווה הפרה יסודית וביטלו את ההסכם, ובשמא ביקשה מבית המשפט לקבוע שהוא עודנו בתוקף.
אגמון-גונן אומרת, כי יש לבחון הפרה לא על-פי מספר הימים של האיחור בתשלום, אלא על-פי השלכותיה המעשיות. במקרה הנדון, נבעה ההפרה מכך שבשמא התמהמהה במשך 88 יום עד שהעבירה לניאגו את נוסח ההתחייבות, ולאחר מכן לא הגיבה על השגותיהם עד שעבר המועד לתשלום. אין מדובר בהפרה שנוצרה בשל גורם חיצוני, קובעת אגמון-גונן, אלא כזו הנמצאת באחריותה של בשמא.
"התובעת היא זו שבחרה שלא לבצע את התחייבותה במועד, מטעמיה שלה, מבלי שמאן דהוא הפריע לה לקיים את התחייבותה", אומרת אגמון-גונן. היא מציינת, כי בשמא העבירה את כתב ההתחייבות רק ביום רביעי, כאשר היה ברור שלא ניתן יהיה להשלים את התשלום בזמן שנותר - כאשר מביאים בחשבון את סוף השבוע.
עוד היא אומרת, כי יש לבחון את מידת ההפרה לא רק כפי שנראתה בזמן חתימת החוזה, אלא גם במועד ההפרה עצמה. התשלום הנדון היה אמור להתבצע בתקופה בה ירד שער הדולר בצורה חדה, וכל יום של עיכוב גרם נזק של ממש למוכרים - ולכן מדובר בהפרה יסודית המצדיקה את ביטול ההסכם.
