המועצה הישראלית לצרכנות הגישה תביעה ייצוגית המוערכת בסכום של כ-18 מיליון ש"ח נגד חברת דולפין.
על-פי הבקשה שהוגשה לבית המשפט להכיר בתביעה כייצוגית, פירסמה עצמה חברת דולפין באופן שקרי, ומדובר ב"הטעיה חצופה ובוטה שנעשתה על-ידי הנתבעים למטרות רווח לעצמם על חשבון ציבור גדול של צרכנים".
על-פי טענת המועצה הישראלית לצרכנות, במסגרת מסע פירסום נרחב ב-1999, פירסמה חברת דולפין כי היא מחלקת חינם מערכות לסינון וטיהור מים לציבור הרחב בישראל. על-פי אותו פירסום, המערכות נתרמו כביכול על-ידי מיליונר יהודי. למרות זאת, גבתה חברת דולפין מהמזמינים מחיר מלא, ושללה מהם כל אפשרות לביטול החוזה. בנוסף, חייבה אותם, ללא ידיעתם והסכמתם, להתקשר עימה בהסכם כובל לפיו הם ימשיכו לשלם עבור מסנני מים למערכת, מדי חצי שנה, למשך עשרים שנה.
"לא חינם, לא מתנה, ולא תרומה של מיליונר, אלא הטעיה ומרמה של ציבור גדול", טוענת המועצה לצרכנות בתביעה. "הטעיית הציבור לא התמצתה במודעות ענק שפירסמה, אלא גם הציגה את עצמה, ללא בושה, כלא פחות מאשר אירגון איכות המים בישראל. בכך עטתה כסות של אירגון ציבורי או גוף בחסות ממלכתית לכאורה. צרכנים רבים התפתו והזמינו התקנת מערכת טיהור מים, ובסיום ההתקנה הודיעו להם כי עליהם לשלם דמי ביטוח או דמי אחזקה ואחריות, או דמי התקנה, בדרך כלל בשיעורים שנעו בין 936 ש"ח ל-1590 ש"ח".
על-פי כתב התביעה, לאחר ההתקנה הזדרזו המתקינים והחתימו את המזמינים גם על מסמך שנשא את הכותרת "קבלה זמנית, אישור עיסקה והתקנה".
המתקינים לא נתנו ללקוחות הזדמנות סבירה לעיין בו לפני החתימה, והטעו אותם לחשוב כי אין צורך לבדוק את תוכן המסמך, מאחר והוא מהווה אישור פורמלי בלבד. לאחר מכן התברר ללקוחות, כי הם חתמו על מסמך המחייב אותם לרכוש מהחברה מסננים מדי חצי שנה, למשך 20 שנה. מדי שנה היתה החברה גובה מכל לקוח 350 ש"ח. לקוחות שניסו לבטל את העיסקה נתקלו בסירוב.
גם לאחר שפנתה המועצה הישראלית לצרכנות לחברת דולפין, זו סירבה להפסיק את הפרסומים השקריים, ובוודאי שלא השיבה את הכספים שנגזלו.
